ראיון - שני פוקר

זוכרת את הפרספקטיבה: שיחה עם המשוררת והיוצרת שני פוקר

 

 

צילום - איליה מלניקוב

 

תומר מרבני

 

 

שני פוקר היא ללא ספק אחת היוצרות המבטיחות ביותר בנוף הספרות הישראלי. עם ספר שירה שהלהיב את המבקרים וכמה סיפורים קצרים ומרשימים שהתפרסמו באינטרנט, היא עוסקת גם כמתרגלת לתואר ראשון בספרות באוניברסיטת תל אביב, ועובדת על סיום התואר השני באותו החוג - כל זאת לפני גיל 30. שיחה עם יוצרת מרתקת שהיא גם אדם מרתק

 

 

ראשית, עליי לפתוח בגילוי נאות - שני פוקר הייתה המתרגלת שלי בלימודי התואר הראשון בספרות בסמסטר החולף. מיותר לציין שלמרות היותנו קבוצה קטנה יחסית של סטודנטים, לא ידוע לי על אחד שלא חיכה לתרגול איתה. מעבר לכך שפוקר (27) היא אכן מתרגלת נפלאה ו"בגובה העיניים", היא הייתה ידועה לי מבעוד מועד כמשוררת בתחילת דרכה ששיריה נקראים כאילו מדובר במשוררת ותיקה. שיריה התפרסמו בכתבי העת "הבה להבא", "הו!", "המוסך", "קפל", ועוד. ספרה הראשון, "מחצית חביוני" (הבה לאור; בעריכת עודד כרמלי), יצא לאור בדצמבר דאשתקד וכבר זכה לביקורות חמימות (במיוחד מהאוטר אלי הירש), וגם כמה סיפורים קצרים ומלאי השראה פורסמו באתר "מעבורת" האהוב. עתה, עם סיום הסמסטר, לא יכולתי שלא להשאיר בו מקום ריק, אך עתה כחובתי שלי, ופוקר נענתה לשיחה, עליה כבר בתחילתה לא התחרטתי.


מה משך אותך לספרות הכתובה ולאחר מכן (או שמא לפני כן) למקצוע הספרות?

"הכתיבה היתה גם לפני ההחלטה ללמוד ספרות. אבל משהו הועצם בד בבד עם הלימודים. אולי התמקצע. כתבתי כנראה תמיד, אבל המסירות שלי לכתיבה הגיעה יחד עם העמקה גדולה בקריאה, וזו התרחשה ביתר שאת באוניברסיטה. חוץ מזה לא מזמן יצא לי לחשוב שהתחלתי לכתוב בגלל שהפרוצדורה שהכתיבה דורשת היא מאוד פשוטה. ומכיוון שהיא כרוכה בחשאיות. את ההכנות, הנסיונות, הטעויות, שגעונות הגדלות - אני מחרישה בחדר. אין לי צורך לכרוך עוד ידיים. אני לא תלויה בתקציב. זו נשמעת אולי סיבה שטחית אבל עבורי היא ממש הכרח, כי אני צריכה שהתהליך יהיה מאוד חשאי ואינטימי". 

עטיפת הספר "מחצית חביוני". צילום - הוצאת "הבה לאור"

הכתיבה שלך התחילה בפרוזה או בשירה?

"התחלתי בכתיבת שירים. אבל היתה תקופה, לא לפני הרבה שנים, שפניתי אל הפרוזה. ואז שוב שירה. ועכשיו, אחרי הספר שירים, אני מוצאת את עצמי שוב מתפתה להפנות לה את הגב. אולי זה קשור גם לכך שלימדתי קורס פרוזה בסמסטר האחרון. בכל מקרה, אני מסתדרת עם התנודה בין השתיים. שמעתי את שמעון אדף אומר פעם שהדיכוטומיה בין שירה לפרוזה היא כוזבת, ויש בזה מן האמת - אנחנו אומרים יד ימין ויד שמאל, אבל אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי גונבת מאחת לאחותה".
 

בדצמבר 2019 יצא לאור ספר השירה הנהדר שלך, ״מחצית חביוני״. קודם כל, מאין הגיעה הכותרת?
 

"השם נמצא באחד השירים בשער הראשון. מי שהזהיר אותו היה עודד, העורך שלי. הסכמנו עליו כשם זמני, לכתב היד, כשהספר הוגש לקרנות. ואני הייתי בטוחה שאני אמצא שם אחר. אבל אז הבנתי שאני מרגישה יותר שמורה מאחוריו, שהוא קצת כמו כתב ההגנה שלי. ואני הייתי בימים שהייתי לחוצה לקראת צאתו לאור של הספר הזה. הערבוב עם החיים סחרר אותי, והשם הזה היה כמו חיץ, כשמו: מעין מקום מסתור. הוא עטה מאהל על הספר, קונסטרוקציה, אולי כפי ששם צריך לעשות. פרסום שירה זה בכלל משחק בין אור לצל. חבוי וגלוי".

 

 

בשר אהובתי

בְּשַׂר אֲהוּבָתִי הוּא סוֹד נִפְרָע
אֲשֶׁר פָּרְעָה בְּעַצְמָאוּת וּבִדְחִיפוּת
לְלֹא יְדִיעָתִי, לְלֹא לֵאוּת,
נָטְלָה אֶת יַשְׁבָנָהּ אֵל כָּף אַחֶרֶת,

בְּשַׂר אֲהוּבָתִי הוּא סוֹד גָּלוּי,
אֵינוֹ שָׁמוּר רַק לִי, אֵינָהּ שׁוֹמֶרֶת;
לֹא רַק אִתִּי בְּזוּיָה וּמְאֻחֶרֶת
חִכְּכָה אֶת אֵיבָרֶיהָ בְּחַיּוּת

עַכְשָׁו, כְּשֶׁגָּמְרָה כְּבָר פַּעֲמַיִם
בְּתוֹךְ זְרוֹעוֹת אֲשֶׁר אֵינָן שֶׁלִּי,
הֻטַּלְתִּי בָּעוֹלָם כְּמוֹ עֲנָנָה
סְמִיכָה וּמְעִיקָה כְּדִמְיוֹנִי:

וּבוֹ טוֹפַחַת חִיּוּנִית עַל יַשְׁבָנָהּ
אִשָּׁה
שֶׁלֹּא בָּדִיתִי לָהּ פָּנִים.  

 

 

הכתיבה שלך משופעת בעברית מאוד גבוהה האם זה דבר שיוצא ממך בטבעיות, או מין כוונה להחזרת עטרה ליושנה?

"עם הזמן הבנתי יותר ויותר שגבהות הלשון שלי בולטת. אני חושבת שבקול שלי היא נשמעת יותר טבעית. אבל בכתוב היא יכולה להיחוות לא-טבעית. אנשים קרובים לי יותר רגילים לכך כי אני גם מדברת, לפעמים, באופן שהאוזן של האחר לא מורגל בה. תראה, אני מתעסקת בשנה האחרונה עם שירים מימי הביניים ולא בכדי פניתי לשם. אני אוהבת את העברית חגיגית ואדירה. אני אוהבת את החגיגיות שבשירה. אני מאוד אוהבת את הגמישות של העברית ללכוד פועל וגוף ביחד. את האפשרות של מילה אחת להכיל בתוכה כבר משפט. נכון שזה מהדהד לעברית עתיקה ולא דיבורית אבל אני מתה על זה, אז מה אני אעשה? אם לאוזניים מסוימות זה ישמע לא טבעי, אני מוכנה לספוג את זה. זה קשור לאופן שבו אני אוהבת לחשוב על שירה. שזו פעולה של מחווה. שיש איזו כניסה לדמות, לתפקיד, שיתוף פעולה עם קונבנציות, עם מסורות. אני לא מרגישה שאני מחזירה עטרה ליושנה אלא פשוט עולה על המגרש, ומשחקת".

כמו כן השירים שלך מאוד אישיים, לפעמים גם חושפניים. כשאני קורא למשל את ״בשר אהובתי״, אני חושב לעצמי כמה ביטחון עצמי ותעוזה מעוררים קנאה יש לך. איך את מרגישה בכתיבה ולאחר מכן בפרסום שירים כאלו?

"אני מרגישה לא תמיד נוח. במיוחד שכרגע רוב מה שפרסמתי יצר לי איזו התערבות בחיים, השתמש בהם אבל גם שיבש אותם. כל פרסום כרוך בלחץ מפני מי מהחברים והקרובים. לפעמים אני חשה מועקה אחרי פרסום, ואז אני אומרת לעצמי: תתחילי לשנות פרטים, שיהיו לך מרחבי תמרון. אבל בזמן הכתיבה אני לא כ"כ מצליחה לחשוב על זה. ואם עליתי על איזה קול, על איזו עמדה, על איזו ראייה, אז יהיה לי קשה לבלום. גם צריך לזכור שהשיר גדול ממה שנחשף בו, ושהחשיפה היא עוד סוג של פעולה בתוך השיר, והיא דורשת מציאת קול. למשל בשיר שציינת, "בשר אהובתי", הקול שמצאתי בשיר הזה, העמדה, יותר מעניינים בעיניי ממה שאני חושפת שם. או לפחות זה מה שאני אומרת לעצמי".

 

 

פוקר, תושבת תל אביב, שוקדת כעת על סיום התואר השני בספרות באוניברסיטת תל אביב ובכתיבת שירים נוספים. היא אף חושבת על חדוותה (ההפכפכה, לדבריה) להיות מרצה בעתיד. לגבי העבר, היא אף הופיעה במעגל פואטרי סלאם ("הייתי צעירה מאוד אך נהניתי מחדוות ההופעה, הקטע מצחיק את אבי עד היום") ולמדה קולנוע משך מעט פחות משנה אחת. יחסי אהבה-שנאה עם אמנות המסך השפיעו גם על כתיבתה, אך פחות על חוויותיה האישיות ("אני אוהבת קולנוע אבל מצד שני אני סולדת מהפופולריות העזה מדי שהוא מקבל"), ולמרות זאת שומרת על חיבה גמורה ליוצרים אגדיים ומגוונים כבאסטר קיטון, ג'ון קסאווטס, שנטל אקרמן, מיכאל האנקה, וקסאווייה דולאן.

 

מי השפיעו על הכתיבה שלך?

"נדמה לי שמאהרן שבתאי למדתי כמה דברים חיוניים שממש פתחו לי דלתות בעת הכתיבה. זה קשור למציאת הקול. יש לי שיר בספר שחוזר על המילה 'ציצים', לא הייתי מסוגלת לזה לולא שבתאי. לקרוא ככה לגוף בשמו. בריאיון להלית ישורון שבתאי אומר שכשהוא כותב הוא נכנס לטופוס. ואני חושבת שמשהו בתפיסה הזאת משך אותי. ההתמסרות למחווה. הרגע שככותבת את מבינה פתאום שאת יכולה לארגן את הקהל. ואז גם מתאפשרת ההתבזות - כרגע שהוא גם חינני. וההומור, כמובן, שגם למדתי משבתאי, אבל גם מעוד כותבים מצחיקים. כמו אורלי קסטל בלום, וכמו קלאריס ליספקטור, שמעבר לכך שהיא סופרת כבירה היא גם מצחיקה. וגם אני ממעטת לתת קרדיט למשוררות הגדולות בעברית (גולדברג רביקוביץ וולך), שהן ממילא כבר כל כך מוטמעות בי, כיוון שנחשפתי אליהן כנערה, שבכלל קשה לי להגיד שהן השפעות. בסופו של יום - אני נורא נוחה להשפעה. אני קוראת משהו יפה וכבר מושפעת".

 

תוכניות עתידיות בנוגע לכתיבה ושאר ירקות?

"בזמן כל הקורונה הזו יצא לי לכתוב כמה סיפורים דווקא. אז נראה, אולי אכתוב עוד. מכל וכל - ענייני התזה אלו התוכניות הכי שתלטניות כרגע. אבל איך שנפתחים השמיים: איסטנבול. או אמריקה COAST TO COAST".

 

 

 

גלגל מזלות

                                                     להגר

בְּפִתְחוֹ שֶׁל הַסֵּפֶר, בִּקְצֵה הַדַּף הָעֶלְיוֹן מִשְּׂמֹאל,

כָּתַבְתִּי עֲבוּר מִישֶׁהִי שֶׁאָהַבְתִּי מְאֹד:

"מַזָּלֵךְ מַזָּלִי"

מִיַּד אַחַר כָּךְ הִתְחָרַטְתִּי. כְּתָב יָדִי נָטָה כְּמוֹ מַגְלֵשָׁה

וּמְאֹד רָצִיתִי לִמְחֹק אֶת הַהַקְדָּשָׁה.

נֻקְשׁוּתוֹ שֶׁל הָעֵט נוֹצְקָה בִּי,

הִשְׁתּוֹמַמְתִּי לְנוֹכָח טָעוּת שֶׁל נָגַעְתָּ-נָסַעְתָּ.

אֶפְשָׁרוּתִי לְהַחְזִיר לַסֵּפֶר אֶת זַכּוּתוֹ הָיְתָה אַפְסִית.

הַשְּׁאִיפָה לְהַשִּׁיב עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ כָּרְכָה אוֹתִי בְּגַעֲגוּעַ

צֵל הַמִּלִּים שֶׁלֹּא הָיוּ נִתָּנוֹת לִמְחִיקָה הִטִּיל עָלַי אֵימָה

וְכֹל נִיסָּיוֹן לְתַקֵּן אֶת הַמַּעֲשֶׂה סִרְבֵּל אֶת קִיּוּמִי

הָיָה לִי מַזָּל שֶׁאַהֲבָתִי