ריאיון - משה (מוקי) רון, עורך סדרת 'ספרייה לעם' בהוצאת עם עובד

צילום - מתוך אוסף פרטי.

תומר מרבני

איש. ספר




משה (מוקי) רון - עורך, מתרגם, סופר, משורר, פרופסור, ומענטש. ביום בהיר נזדמנתי למשרדי הוצאת עם עובד בתל אביב, כדי לראיין את איש הספרות המוערך, שהכיר לקורא הישראלי בין השאר את ריימונד קארבר, פול אוסטר, רוברטו בולניו, ואתגר קרת. במשרד קטן וצנוע, כשעל שולחנו מחשב נייד וספר של מתיאס אנאר שהוא שוקד על תרגומו, ישבנו לדבר במשך כמה שעות שהרגישו ככמה דקות. ראיון מקיף


התחלות


משה רון (במקור - זינגר) נולד בשנת 1945 בפתח תקווה. בשנותיו הראשונות גדל אצל סביו ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. בגיל שנתיים עבר לגור בשכונת יד אליהו, שבמקור נבנתה כשיכון למשוחררי הבריגדה הבריטית בא"י (רובם אנשי ההגנה, לרבות אביו). בגיל 12 עברה משפחתו לשכונת אפקה, שם התגורר עד גיל 17. באותו גיל, אחרי שקפץ כיתה, נרשם לאוניברסיטה העברית בירושלים. ההישג העיקרי שלו באותה השנה, לדבריו, היה להתקבל לנבחרת הכדורגל של האוניברסיטה. לאחר כשנה התגייס, ולאחר שחרורו שב ללמוד באוניברסיטה.


מתי התחילה אהבתך לספרות?


"בשנותיי בתיכון לא חיבבתי ספרות במיוחד. למדתי במחזור א' של אליאנס, והמורה שלי לספרות ולתנ"ך היה שמואל שמעוני (בנו של המשורר דוד שמעוני ואביו של הסופר יובל שמעוני שהוא אחד משותפיי לעריכת 'הספריה לעם'). לימודי הספרות עסקו במידה רבה בהנחלת ערכים ציוניים והתמקדו בסופרים ומשוררים מדורות קודמים; לא הרחקנו לכת מעבר ל'מסדה' של יצחק למדן. זה לא הלהיב אותי. באוניברסיטה, חוייבתי להירשם למסלול דו-חוגי לתואר ראשון, ונרשמתי למדע המדינה ולסוציולוגיה. לא רציתי ללמוד מבוא לסטטיסטיקה שנדרש בסוציולוגיה ונשרתי כמעט מיד. במקומו בחרתי בחוג ללימודים רומניים, שמשך אותי משום שאפשר היה במסגרתו ללמוד ספרדית. ידע כלשהו בצרפתית כבר היה לי, ומצאתי את עצמי שומע קורסים בספרות צרפתית. ושם זכיתי להיות תלמידו של פרופסור קלוד ויז'ה, משורר וחוקר ספרות, איש מבריק ומרצה מהפנט. בשיעוריו המרתקים, שהבנתי רק באופן חלקי מאוד, נוכחתי לדעת שלימוד הספרות – שנראה לי עד אז בעיקר כעניין של בנות (היינו דיי טמבלים באותם ימים) – יכול להיות אתגר אינטלקטואלי ולא רק התעסקות רגשנית. הקורסים הרבים ששמעתי אצל פרופ' ויז'ה פתחו לפני עולם שלם, את עולם הספרות הצרפתית והאירופית. בתום אותה שנה התגייסתי, ובצבא ידעתי שמה שאני רוצה לעשות זה לקרוא, ולא רק בעברית, אלא גם באנגלית ובצרפתית״.


                                 

                אתגר אינטלקטואלי ולא התעסקות רגשנית-נשית. פרופ' קלוד ויז'ה. צילום - מתוך יוטיוב.



ומשם?


״כשהשתחררתי' חזרתי לחוג ללימודים רומניים ונרשמתי לחוג לאנגלית, שהיה באותה תקופה חוג ספרותי מצוין (יכולתי לעמוד על איכותו כשהגעתי כעבור כמה שנים לאקדמיה האמריקאית). וכך למדתי בשני חוגים לספרויות זרות: צרפתית וספרדית בלימודים רומניים, אנגלית ואמריקאית בחוג לאנגלית. במבט לאחור אני חושב שהספרות משכה את ליבי דווקא משום שמצאתי בה שפה שיודעת לדבר על סוגי רגש שהייתי מנותק מהם; במשפחה שגדלתי בה לא הייתה שפה כזו, דברים היו אמורים להיות מובנים מאליהם. בהדרגה הפכתי מתלמיד לא רע לתלמיד מצטיין, ולקראת התואר הראשון פניתי לכמה אוניברסיטאות מפורסמות בארה"ב ובצורה די נאיבית ביקשתי מלגה. קיבלתי כמה תשובות שליליות, אלא שבינתיים הפנה אותי מכר אמריקאי לאוניברסיטת מדינת ניו יורק בבאפלו (ומציין את מספר תושביה דאז, בטענה שמנעוריו הוא יודע לזכור בעל פה אומדן אוכלוסיות, אורכי נהרות, וערי בירה של מדינות ומחוזות שונים). הגעתי לשם בספטמבר בשנת 1968, ומצאתי את עצמי בעיר שנמצאה בתהליך של שקיעה – התעשיות הכבדות שהיו מקור עושרה נחלשו, והיה שם מעמד פועלים שסבל מאבטלה ודיכוי תאגידי. בקיץ שקדם לבואי התחוללו שם מהומות גזע, ואני זוכר שבדרך משדה התעופה העירה, כל החנויות לצד הדרך היו אטומות בדיקטים כי פוצצו להן את החלונות. וזו הייתה גם שנה פוליטית סוערת, עם מאבקים נגד גיוס לצבא ונגד מלחמת וייטנאם, ועוד שלל נושאים חברתיים. בכל זאת, האוניברסיטה הייתה מקום תוסס ומלא פעילויות, והמחלקה לספרות אנגלית הייתה גדולה וחזקה מאוד״.


איך היה ללמוד במוסד זר כזה?


״דיי מהר לא הרגשתי זר לגמרי באמריקה. במהרה התחברתי לסטודנטים אחרים - אמריקאים וגם זרים. ובין המורים למדתי אצל המומחה ליצירת בקט, ריימונד פדרמן (יהודי צרפתי ניצול השואה שכילד קפץ מהרכבת ששלחה את הוריו למחנה השמדה), בקורס על הדרמה המודרנית. בדיוק באותה תקופה, פדרמן התחיל לכתוב רומנים אוונגרדיים, ונמנה עם מייסדי קבוצת הסופרים החדשנית The Fiction Collective. השתתפתי גם בסמינר של רנה ז'יראר, חוקר ספרות מבריק שבא ממקום של מחשבה נוצרית קתולית מאוד רדיקלית, ועסק אז בכתיבת ספרו המשפיע 'אלימות וקדושה'. אבל הרבה מזמני באותה שנת לימודים בבאפלו זרם לנוכחות בפעילויות המחאה הרבות שנערכו בקמפוס, לפעמים על חשבון השקעה בלימודים. למעשה, עוד לפני שעזבתי את ירושלים, שאלה אותי פרופ' רות נבו, מורתי הנערצת בחוג לאנגלית, אם נכון שבכוונתי לנסוע ללמוד באמריקה. השבתי בחיוב, והיא שאלה אותי 'אז למה אתה לא נוסע לייל?'. אני כמעט נפלתי מהכיסא: בייל לימדו כמה מזקני אסכולת הניו קריטיסיזם שהערצתי, ושתפסה מקום מרכזי בלימודינו בחוג. בעצתה כתבתי לג'פרי הרטמן שלימד בייל במחלקה לספרות השוואתית, הוא הזמין אותי לבוא לניו הייבן, והסביר לי שהמחלקה שלו מקבלת רק 6-7 תלמידים חדשים בשנה מתוך מאות בקשות. חשבתי שאין לי סיכוי, ובכל זאת מילאתי את הטפסים והיגשתי בקשה, ולתדהמתי התקבלתי. אפשר לומר שהייתי כמה שנים על גג העולם האקדמי בתחום הלימוד שלי. אם חשבתי קודם שאתמחה בשירה מטאפיזית-בארוקית אירופית של המאות השש עשרה והשבע עשרה, בשנותיי בייל נמשכתי יותר לעיסוק בתיאוריות ספרותיות. למדתי בין השאר אצל ו.ק. וימזאט, איש התיאוריה הגדול של הניו קריטיסיזם, ואצל ז'אק אֶרמַן, צרפתי שהיה מחובר להוגים החדשים בפריז. כך זכיתי להכיר את הפילוסוף המפורסם ז'אק דרידה, ובסופו של דבר כתבתי דוקטורט על הנרי ג'יימס ותורת הסיפור בהנחייתו של פרופ' פול דה מאן. כשהייתי לקראת סיום, הוצעה לי משרה באוניברסיטה העברית. חזרתי ארצה ב-1.1.1975 ונעשיתי מרצה בחוגים לאנגלית ולספרות השוואתית, תפקיד שמילאתי 32 שנים עד לפרישתי המוקדמת בדרגת פרופסור חבר״.



                                
              מערכת יחסים ספרותית שנשמרת עשורים רבים. ז'אק דרידה ז"ל. צילום - ויקיפדיה.



טבילת האש הראשונה שלך בעולם הספרות העברי הייתה ב״סימן קריאה״, נכון?


״אכן. זמן לא רב אחרי שובי ארצה פנה אליי מנחם פרי, עורך כתב העת 'סימן קריאה', שכבר נמניתי עם קוראיו עוד באמריקה (אמי היתה שולחת לי את גליונותיו). מנחם שמע שאני מתמצא בתורות החדשות שמקורן בפריז שהתפשטו אז בעולם מדעי הרוח, והוא הזמין ממני עבודה על רולאן בארת, שהייתה בדיעבד לפרסום הראשון עליו בעברית. אחר כך נדפסה ב'סימן קריאה' הרצאה שלי על הפאזה המוקדמת בעבודתו של דרידה. בשנת 1977, מנחם החליט שלא די לכתב העת בעורך ראשי בלבד, והקים מערכת ובה ארבעה עורכי משנה - ניסים קלדרון, דן צלקה, נילי מירסקי (כולם כבר בעלי שם בתרבות הישראלית), וגם אנוכי שהייתי אלמוני למדי, ולמען האמת גם כמעט חסר כל היכרות עם עולם הספרות הישראלי. היו לנו ישיבות פעם בשבועיים בבית הקפה ׳סוף השדרה׳ בשדרות רוטשילד. על השולחן הונחו טקסטים חדשים מאת טובי הכותבים - מאיר ויזלטיר, חנוך לוין, יונה וולך, יאיר הורביץ, א"ב יהושע, עמליה כהנא-כרמון, דויד גרוסמן הצעיר, ובני דורו כמו רונית מטלון ויוסף שרון. עד היום אני אסיר תודה למנחם על שהכניס אותי לתרבות המקומית ולהקשר של עשייה ספרותית ומו"לית, ואיפשר לי לא להיות איש אקדמיה בלבד״.


הרצון להיות מתרגם התעורר שם?


״כבר באותה תקופה ידעתי שאני רוצה לתרגם. היה לי ניסיון מסוים מעבודתי באנציקלופדיה העברית בשנות לימודי בירושלים. כתב העת נתן לי במה שיכולתי לתרגם בה פחות או יותר כל מה שרציתי. מאמריקה הבאתי איתי היכרות עם הכתיבה החדשנית וההרפתקנית שרווחה שם בשנות השבעים. צברתי כמות מסוימת של טקסטים של סופרים כדונלד ברתלמי, גרייס פיילי, ואחרים, ובגיליון 16-17 הופיע מדור בן 80 עמודים בכותרת 'דפדוף בסיפורת אמריקנית חדישה', ובו גם תרגומים של סופרים נוספים שהזמנתי אצל מתרגמים אחרים. אלו היו שנים טובות שחיברו אותי לעניינים. התעסקתי בעריכה ובתרגום, לפעמים על חשבון קידום הקריירה האוניברסיטאית שלי".

במסגרת הזו יצא גם הספר הראשון שתירגמת.

״כן. באותן שנים התחיל כתב העת להוציא גם ספרים, באמצעות הגוף שנקרא 'מפעלים אוניברסיטאיים'. ובין השאר הוחלט על סדרה של 'בלשי איכות' בעריכת יעל שוורץ (ד״ר לספרות ומעצבת הבית של ׳סימן קריאה׳ ו׳הספריה החדשה׳ עד מותה בשנת 2005; ת״מ), שהייתה גם בת זוגו של מנחם. נרכשו זכויות לתרגום שלושה רומנים של שלושה סופרים - דשייל האמט, ריימונד צ'נדלר; והסופר האהוב על יעלה - דיק פרנסיס. אני הצעתי את עצמי לתרגם את ספרו של צ'נדלר, Farewell My Lovely, שיצא בשנת 1979 בשם 'שלום אהובתי' עם סימן שאלה אדום נוטף דם על העטיפה. כעבור שני עשורים הוצאתי נוסח מתוקן של הרומן הזה עם כותרת מדוייקת יותר, 'היי שלום יפתי'״.



משבר והתגברות


אחרי כמה שנים הגיעה תקופה קשה בחייו - רון עבר גירושים. בעקבותיהם, אשתו דאז, ילידת ארה"ב, חזרה לשם יחד עם בנם המשותף. בנוסף, עמד על סף פיטורים מהאוניברסיטה העברית בגין איטיות בפרסום, אך במאמצים של הרגע האחרון ובעזרת עמיתים וידידים זכה בדרגת מרצה בכיר ובקביעות. "יכולתי לנשום לרווחה," הוא אומר. "ובאותה תקופה, מנחם ברינקר, שערך את סדרת ספרי העיון של הוצאת כתר, המליץ עליי לתפקיד עורך הסיפורת המתורגמת של ההוצאה, והסכמתי. עבדתי בשביל כתר כשלוש שנים, והכנסתי כמות לא מבוטלת של ספרים לעבודה. במרוצת הזמן התברר לי שתנאי העבודה שלי שם לא מתאימים לי, ועזבתי. כמה וכמה מהבחירות שלי נקברו שם במגירות, לעתים גם לאחר שכבר תורגמו. בין אלה שכן יצאו לאור היו כמה הצלחות, אולי הבולטת ביותר היא של 'המחברת הגדולה', ספרה החזק של אגוטה קריסטוף (שנכנס גם לתוכניות הלימודים בתיכונים); אני גאה גם ב'זיכרונותיו של מת' של הסופר הברזילאי הנפלא מאשאדו די אסיס; והיו גם שלושה ספרים קצרים בכריכה קשה, מאת סופר חדש ולא מוכר בשם פול אוסטר, מהוצאה קטנה מלוס אנג'לס ששמה 'סן אנד מון פרס'. קראתי ואהבתי את השילוב של הבלש הקשוח בנוסח צ'נדלר עם השיממון הקיומי בנוסח בקט, אמנם לא הייתי בטוח שיימצאו לזה הרבה קוראים, ובכל זאת המלצתי להוציא את הטרילוגיה. לאחר שכבר עזבתי, תרגם את 'הטרילוגיה הניו-יורקית' איש הספר המנוח משה זינגר, צירוף מקרים 'אוסטֶרי' כשלעצמו, שכן גם אני נולדתי בשם משה זינגר. כמתרגם גולת הכותרת של ימיי בכתר הם תרגומיי לקובצי סיפורים של שני אמריקאים שאהבתי - 'דבר קטן וטוב' של ריימונד קארבר (אותו הכיר לי המשורר אורי ברנשטיין), ו'חיי עיר' של דונלד ברתלמי. אחרי שנתיים-שלוש שבהן לא הייתי פעיל בעולם המו"לות, פנה אליי ב-1991 ידידי חנן חֶבֶר, והציע לי לחבור אליו בעריכת סידרה חדשה בהוצאת עם עובד. לפני כן ערכנו במשותף את גיליון 19 הפוליטי של 'סימן קריאה', כשמנחם פרי נתן לנו יד חופשית לעניין זה".


היד החופשית ניתנה גם במקרה הזה?

"מערכת 'עם עובד' אפשרה לנו להוציא בסדרה שלנו, שהוגדרה כסידרת חממה, פחות או יותר מה שרצינו. בחרנו בשם 'הסדרה הלבנה' – במובן דווקא של חוסר צבע או צביון קבוע מראש, כמילה האנגלית 'Blank'. בנוסף, רצינו עיצוב שונה, ונֹעם שכטר יצר בשבילנו עיצוב שונה מאוד שונה ממה שהיה ועודנו מקובל. יצאו בסדרה 19 ספרים בתוך כשלוש שנים. התרומה שלי כמתרגם כללה שני קבצים של ריימונד קארבר, ואנתולוגיה של סיפורת אמריקאית חדשנית בשם 'מה הסיפור שלך?'. בנוסף, פרסמנו גם את ספריה הראשונים של אילנה ברנשטיין, אבל ההצלחה הגדולה של הסדרה הלבנה הייתה פרסום הביכורים של אתגר קרת, 'צינורות'".

אז בעצם גיליתם את אתגר קרת.

"יום אחד בא חנן והביא חבילת סיפורים שכתב תלמיד שלו באוניברסיטת תל אביב, וביקש את חוות דעתי. קראתי ונפלתי מהכיסא. בהמשך, לצערנו, נענה אתגר לעורך חיים פסח ועבר להוצאת כנרת זמורה-ביתן".




                                       
                         "נפלתי מהכיסא". אתגר קרת. צילום - ויקיפדיה.



עם עובד - הלוך ושוב

"באמצע שנות התשעים פנה מנחם פרי אל חנן ואליי והציע לנו לעבור להוצאת 'הקיבוץ המאוחד'. 'תעשו מה שאתם רוצים', הוא אמר, 'כמו בעם עובד, רק שיהיו לכם תנאים יותר טובים'. בדיעבד, התנאים לא היו יותר טובים, אבל החופש היצירתי היה אפילו רב יותר. התבקשנו למצוא שם חדש, וחשבתי שיהיה משעשע ללכת הפוך. כך נולדה 'הכבשה השחורה'. ניסינו להשיג ייחוד גם בעיצוב הספרים: בחרנו פורמט צר וארוך יחסית, וכל עוד אני הייתי שם, השתמשנו בגופן פרנק ריהל המסורתי, שהוצר אמנם בעשרה אחוזים, אך זה היה דבר שהתאים לנו במיוחד לפורמט זה. כל זאת התאפשר משום שמנחם דרש מאיתנו, מה שלא דרשו בשום מקום אחר, לעבוד בצורה יותר אוטונומית ובין השאר לתת הוראות דפוס. חלק מההסדר היה ש'הספריה החדשה', הסדרה האישית של מנחם תחת 'הקיבוץ המאוחד', יכלה למשוך אליה ספרים של 'הכבשה השחורה', ואלה הופיעו עם שני המותגים. כמתרגם הוצאתי בסדרה כמה מהספרים האהובים עליי ביותר: 'סטיית אור כוכב' של גילברט סורנטינו ו'אמן התשוקה' של ג'ון הוקס. ב'ספריה החדשה' יצא התרגום שלי ל'סיפורה של O', היצירה השערורייתית של פולין ריאז' שעסקה בסקס סאדו-מאזוכיסטי. וכן שני ספרים של פול אוסטר; דבר נוסף שאפשרו לי לעשות ב'קיבוץ המאוחד' שכיום קשה מאוד לעשות, הוא לערוך אנתולוגיות שדרשו השקעה רבה של זמן וכסף. אסופה כמו 'האנשים הכחולים: סיפורים צפון אמריקאיים' שנכללו בה 25 סיפורים (את כולם פרט לאחד תרגמתי בעצמי), חייבה כמות עצומה של התכתבויות לרכישת זכויות התרגום, ולמרות שקבענו סכום גג לתשלום על כל סיפור, הסך הכול עלה בהרבה על המקובל לגבי רומן באותו סדר גודל של מוניטין או כמות. התאפשר לי להוציא גם אנתולוגיה ייחודית, 'שבעה סיפורי דיוקן', שאמנם לא חייבה רכישת זכויות – כל היצירות היו מהמאה ה- 19 – ובכל זאת הייתה פרויקט מושקע מאוד.




                    
כריכות 'האנשים הכחולים - סיפורים צפון אמריקאיים' בהוצאת הספרייה החדשה/סדרת הכבשה השחורה
ו'על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה' מאת ריימונד קארבר בהוצאת עם עובד/הסדרה
הלבנה - בעיצוב האופייני לסדרה זו. צילומים - מתוך אתרי הוצאות הספרים.

עד לעזיבתי יצאו בסדרת 'הכבשה השחורה' 49 ספרים. בין הספרים המתורגמים בידי אחרים שיזמתי וערכתי, ראוי להזכיר את שני הקבצים החשובים של חורחה לואיס בורחס, 'בדיונות' ו'האָלֶף', 'השוטר השלישי' של פלאן או'בריאן, 'דבר שקרה' של יורגיס יאטרומנולאקיס, ו'חדר הדמים' של אנג'לה קארטר. ובין ספרי המקור אזכיר את 'הוא היה גיבור' של אדם ברוך, 'כמו אבלאר, כמו אלואיז' של אברהם הפנר, 'אדריכל' של בועז יזרעאלי, ואת 'סיפורים לנסיעות קצרות' של אגור שיף. ואני לא מזכיר כאן את הספרים החשובים הרבים שיזם וערך חנן, כמו אלו מאת שי אספריל, עדה פגיס, ואף את ספר הסיפורת הראשון פרי עטי, 'אבדות קלות'.



                     
                        מהסדרה הלבנה לכבשה השחורה. משה רון. צילום - מתוך אוסף פרטי.

אפילו בשלב זה, אחרי שעה וחצי של שיחה ערה וקולחת, רון בן השבעים וארבע לא היה מפוהק או חסר סבלנות לרגע. הוא סיפר את תולדות חייו עד כה וענה לשאלותיי בחדוות דיבור מרתקת, ובתוספת עברית עשירה ורהוטה. וכל זאת מפי אדם שהתראיין לאורך השנים לא מעט פעמים לעיתונים שונים. עתה, בשפת גוף מעט יותר נרגשת, החל לספר לי איך הגיע לתפקידו הנוכחי כאחד מעורכי ספריה לעם בהוצאת עם עובד, תפקיד בו הוא מכהן עד היום -
"בשנת 2002, אילנה המרמן פרשה מעריכת סדרת 'ספריה לעם' של עם עובד. עמיתתה, נילי מירסקי, המתרגמת רבת המוניטין והעורכת הוותיקה, דרשה מההנהלה במפורש שהתפקיד יוצע לי. לא יכולתי אז לעזוב את משרתי באוניברסיטה העברית, ולאחר משא ומתן קצר עם מנכ"ל ההוצאה, ירון סדן, סוכם שאמלא את התפקיד בהיקף מקביל לחצי משרה כפרילנסר. את נילי הכרתי כמובן עוד מימי מערכת 'סימן קריאה', והעבודה לצדה הייתה הרמונית וחופשית. למותר לומר שהחמיא לי מאוד שהיא רצתה דווקא בי כשותף בעריכת 'הספריה לעם'. אני ממלא את התפקיד הזה מאז 2002, כלומר למעלה מ- 17 שנים, שבמהלכן ערכתי יותר מ- 60 ספרים ותרגמתי תשעה. לא אוכל לדבר בפרוטרוט על כל העבודה המגוונת הזאת. גם בתפקיד זה ניסיתי כמיטב יכולתי ליזום תרגום של ספרים מעולים בעיניי ולהכיר שמות חדשים לקורא הישראלי. כך למשל נחת על שולחני ב-2005, בתרגום לאנגלית, רומן צנום מאת סופר לטינו-אמריקאי ששמו לא היה מוכר לי כלל. זה היה 'נוקטורנו בצ'ילה' של רוברטו בולניו. התחלתי לקרוא, ולפני שהגעתי למחצית הטקסט הבנתי שלא זו בלבד שאני רוצה שנוציא את הספר, אלא שנוציא את יצירותיו של הסופר הזה. אז התחלנו עם 'נוקטורנו בצ'ילה', ועם 'כוכב רחוק' הקצרים, שניהם בתרגומה של טל ניצן הנהדרת; המשכנו עם 'שיחות טלפון'; וכשעלה על הפרק הרומן עב הכרס 'בלשי הפרא', תהיתי אם ההנהלה תהיה מוכנה לסיכון שבהוצאת ספר כזה. אך ההצלחה שנחל בארה"ב תרגום הספר לאנגלית בידי נטשה וימר – מאה אלף עותקים נמכרו שם בחצי שנה, הצלחה גדולה לספר מתורגם – סייעה להחליט בחיוב להוציא את הספר".



                         
             אסיר תודה להם. נילי מירסקי ז"ל ומנחם פרי. צילומים - ויקיפדיה.



שאותו תירגמת לעברית יחד עם בנך, אדם רון בלומנטל. איך היה לעבוד איתו?


"נפלא! באותה תקופה אדם התחיל לתרגם מספרדית. צורת העבודה הייתה פשוטה: הוא יכין את טיוטת התרגום הראשונה לספר, ואני אשכתב אותה. בשלב זה אדם כבר ידע ספרדית הרבה יותר טוב ממני. אבל העברית שלו עדיין דרשה יותר מליטוש. ודרך אגב, היום הוא מתגורר במדריד והוא מו"ל של הוצאת ספרים קטנה ואנינה בשפה הספרדית ששמה Sigilo, 'חותם'. לאחרונה יצא לאור תרגום לספרדית של 'מפלצת הזיכרון' מאת ישי שריד, שאני ערכתי בספריה לעם בשנת 2017. אז הנה בסופו של דבר, 'בלשי הפרא' זכה להצלחה מסחרית סבירה. הספר הבא היה צריך להיות '2666', רומן בחמישה חלקים שבגירסתו המקורית הוא בן למעלה מ-1100 עמודים. היה ברור שהוצאת ספר כזה היא החלטה אסטרטגית. אך הפלא ופלא, שוב נטשה וימר נחלצה לעזרתי: גם תרגומה ל- '2666' זכה להצלחה גדולה בארה"ב, ודיברו על כך הרבה ביריד פרנקפורט באותה שנה. או אז ההנהלה נתנה את האור הירוק. אדם עבד שנה וחודש על הטיוטה של תרגום הספר, ואני עוד 11 חודשים על העריכה".



                                              
                       כריכת 'שיחות טלפון' מאת רוברטו בולניו, עליה מצויר הסופר.
                        צילום - אתר הוצאת עם עובד.


עתיד


הדיבור על העתיד לא מפחיד או מותח את רון. בנושא זה, הוא הרשה לעצמו להתבטא מעט יותר בחופשיות, אך כזו שאינה בוטה או נודפת חשיבות עצמית - אלא צודקת וערכית.
"אישית, יותר מעניין אותי עכשיו לתרגם מאשר לערוך. אני רוצה לתרגם עוד כמה ספרים ראויים בעיניי. אחד מהם הוא הרומן החשוב ביותר של גוסטב פלובר, 'החינוך הסנטימנטלי'. התרגום לספר מאת מנשה לוין, שהוא תרגום יפה מאוד, נעשה לפני כשישים שנים ולשונו התיישנה. אני מקווה מאוד להתחיל לתרגם אותו בשנים הקרובות".

ומה בעיניך יהיה עתיד הספרות המודפסת בישראל?

"מאז שנות החמישים מדברים על דחיקת רגליו של הספר המודפס ואפילו על היעלמותו. עם זאת כיום, במספרים אבסולוטיים, תעשיית הספרים לא הצטמצמה. גם הזמינות של טקסטים באינטרנט ובמכשירי קריאה כמו קינדל לא פגעה אנושות בספר המודפס. ספרים לא ייעלמו. תנאי השוק אכן השתנו לרעה, לעוסקים בספרים יש תחושה מרירה שנלווית למצב שבו ספרים שעליהם עמלת - אם בכלל התמזל מזלם לעלות על שולחן התצוגה בחנויות הספרים - מוצאים את דרכם כעבור זמן לא רב אל המדף שבקיר, ובמקרים רבים חוזרים כעבור שבועות או חודשים למחסני ההוצאה עצמה. אבל אפילו בסיטואציה הזאת, ספר הוא משהו ששורד קצת יותר מה'סטורי' שהרשתות החברתיות מעודדות אנשים לפרסם, שנעלמים אחרי יממה. גם אם הספרות הכתובה מתקשה להתחרות בטקסטים במדיומים אחרים, ועד כמה שהספרות נדחקת ותמשיך להידחק הצידה, יש לא מעט אנשים שעדיין מעדיפים לצרוך סיפורים דווקא במדיום של הדפוס. אולי כדאי לנו לשמור מעט אופטימיות. אם תקליטי הוויניל חזרו לאופנה, הכל אפשרי". 

משה רון תרגם לאחרונה מצרפתית את המסה ״החד-לשוניות של האחר״ מאת ז׳אק דרידה, בהוצאת רסלינג.
מפרי עטו יצא לאור קובץ הסיפורים הקצרים ״אבדות קלות״, בהוצאת הקיבוץ המאוחד - סימן קריאה/סדרת הכבשה השחורה, בשנת 2003