זמני רומן החדש - ראיון עם המשורר והמוזיקאי רומן אייזנברג

 

צילום: מאי חירבאווי

 

 

רומן אייזנברג הספיק בתוך זמן קצר להפוך לכוכב הבלתי מעורער בנוף השירה המחתרתית בישראל. שיריו הנועזים, החופשיים, הניהיליסטיים, והלא מעט פעמים בוטים קנו להם קהל מעריצים נאמן - בפייסבוק ומחוצה לו - עד שהזניקו את המשורר הצעיר לעמדת שיא, בדמות ספר ראשון היוצא כעת לאור בהוצאה גדולה. כעת, הוא מספר לנו כיצד זה מרגיש לכתוב שירה שלא מתקבלת תמיד בעין טובה, על השפה המיוחדת שאימץ, המפגש עם המשורר המפורסם שהוא לא מעריך, המריבה הויראלית עם בני ציפר, וההחלטה של המו"ל להוציא דווקא את ספרו כספר השירה הראשון של ההוצאה. ראיון מקיף



תומר מרבני

סלאח עדין 

 

"כל הירא ורך הלבב ישוב לביתו" / אבידן

סַאלַח הוּא בָּחוּר עָדִין
כִּיבּוּשַׁיו בְּתְּחוּם הַמִּין
הוּא נוֹדֵד בֵּין אֲתָרִים
וְמוֹצֵא שָׁם חֲבֵרִים
בְּסוּבַּארוּ שְׁנַת תִּישִׁים
הוּא דּוֹהֵר עַל הַכְּבִישִׁים
וְכְּשֵׁהָוֵוְייז אוֹמֵר עַכְשָׁו
הוּא כּוֹרֵע עַל בִּרְכָּיו
אָבִיו נִרְדַּם עֵינָיו שׁוֹמֵט
וְכָל הַכְּפָר תּוֹלֶה עַצְמוֹ וְמֵת.
הַיְּהוּדִים הֵם נַחָשִׁים
אֶת יַשְׁבָנוֹ הֵם מֵכִּישִׁים
לַמִצְעַדִים הוּא לֹא הוֹלֵךְ
הוּא מַעֲדִיף לְהִתְהַפֵּךְ
וְהַרְבֵּה זֶה לֹא מַצְרִיךְ
לִמְצֹא שֻׁתָּף לְאֵזֵה שְׁטְרִיךְ.
הַמִּדְבָּר עָצוּם רָחָב
וְהוּא עָסוּק בְּכִיבּוּשָׁיו
הוּא מַמְשִׁיךְ בִּנְדוּדָיו
כָּל רְכוּשׁוֹ בַּאֲחוֹרָיו.
בְּבוֹא הַיּוֹם בִּנְוֵה מִדְבָּר
הוּא יִפְגֹּשׁ בְּזָר מֻכָּר
בְּזָר גַּבְרִי וְלֹא שְׁרִירִי
בְּאֹשֶׁר לֵב אֲרִי.
אָז אֵיךְ נָפַל גִּבּוֹר אָפֵל
לִזְרוֹעוֹתָיו שֶׁל סוֹף תָּפֵל?
וּבְכֵן, גַּם לְהוֹמוֹאִים סוֹטִים
מֵגִּיעַ סוֹף מֵהַסְּרָטִים.

 

(מתוך "שתם עשרה שירי אהבה ואונס", ברבק, 2019)

 

ראשית כל, אודה ואומר כי רומן אייזנברג הוא האהוב עליי מבין המשוררים הצעירים כיום בישראל. אולי גם מחוצה לה. שירתו - עליה הוא חותם בשמו הפרטי בלבד - היא פשוטה, כנה, בוטה מאוד, מצחיקה, וגם לא פעם מרגשת בה בעת. היכרותי עמו החלה במקרה בפייסבוק לפני כשנתיים, כשהוא פעיל מאוד הן בקבוצות של שירה והן בקבוצות של מימים - שהמשותף להן הוא העיסוק המוגבר בהומור שחור, ולא פעם גם פוגעני ביותר. גישתו הסרקסטית והלא מתנחמדת הפעילה גם עליי את הכריזמה האינטרנטית שלו - בשילוב אהבתו לשירים (בניהול קבוצה בשם 'שירים מושלמים שעושים לחלוחית'), האומץ לדבר סרה בלא מעט משוררים (בניהול קבוצה בשם 'שירים מחורבנים שעושים להקיא', שנסגרה זה מכבר), וחוש הומור מפותח להחריד (בניהול קבוצה בשם 'שירים שאין להם מקום בקבוצות שירים'). במהרה קלטתי כי אני לא היחיד - מדובר בסמל סטטוס של סצינת השירה המחתרתית בירושלים. רומן, שעד כה פירסם פיזית את שיריו בצורה מחתרתית, רדי-מייד אם תרצו, בדמות חוברות חינמיות קצרצרות הכתובות לעתים בכתב יד ומעוטרות באיורים פשוטים וצעקניים - מגיע כעת לקהל הרחב עם ספרו הראשון, "שירים טחובים לילדים רטובים" (הוצאת תשע נשמות). אך לפני שנודע לי על כך, היה בי הדחף להיות הראשון שיראיין את המשורר הכה מוכשר הזה, במחשבה כי שמו ילך לפניו עד מהרה. לעת עתה, נראה כי האינטואיציות האלו לא יבגדו בי. הפלא ופלא, מיד גם הוסיף כי יש לו סקופ.


נתחיל בסקופ? אני מסוקרן.

"אני מוציא ספר בהוצאת תשע נשמות. לספר קוראים 'שירים טחובים לילדים רטובים'".

וואו! מרגש! אבל הייתי בטוח שהם לא מוציאים ספרי שירה.

"כן, זה ספר השירה הראשון שלהם".

 

כבוד גדול. איך זה מרגיש להיות המשורר הראשון של "תשע נשמות"?

 

"בוא נראה כשהספר ייצא. אבל בינתיים זה באמת כבוד גדול".

 

אז עכשיו בוא נעבור לדבר השני שהכי סיקרן אותי - הידע שלך בשירה הוא עצום. אתה מפרסם שירים של המון משוררים, לאו דווקא מוכרים, בפייסבוק שלך; מצטט שירים רבים אחרים בשיריך; מדסקס על שירה בשרשורים שונים, וכו'. איך נכנסת לעולם הזה?

"בנעוריי תמיד הייתי קורא את מוסף '7 לילות' של 'ידיעות אחרונות' בסופי שבוע. לא ממש נהנה, אבל היה לי איזה רצון לעולם הזה. תמיד הייתי צוחק על המדור שירה שערך אלי הירש, אזה חרא מטומטם מפרסמים שם. השיר הראשון שאהבתי היה דווקא באנגלית - Dream Song 14 של ג’ון ברימן. לא יודע איך הגעתי אליו. לאט-לאט נפתח לי, אבל איכשהו הכתיבה בהתחלה לא הגיעה לי מכיוון ה'שירה' באופן ישיר, אפילו שאיפשהו באחורה של המוח הכרתי. כתבתי דיי במשקל לפני שידעתי איך סופרים משקל. אני חושב שבמקור זה בא יותר ממוזיקה, מראפ (סאבלימינל, אני יודע...), מאביב גפן, רולינג סטונס. אחר כך גיליתי את עולם השירה והייתה לי גם את היכולת והפתיחות להבין מה אני רואה. עד היום רוב השירה דיי מעפנה בעיניי, אבל הדברים שאני אוהב חיים בי. ההבנה הטכנית לפעמים קצת מפצה על שירה שלא מדברת אליי בכלל. נגיד [לאה] גולדברג גאונה, אין ספק, אבל איך אפשר לקרוא את הדבר הזה באמת?"

אתה אומר כאן דברים קשים.

"אבל הכל לרקורד! אגב, את אלי הירש פגשתי לא מזמן. איש נחמד. זה לא אשמתו, מה, ב'מעריב' יותר טוב? ב'הארץ' מי יודע מה יותר טוב? אז זה גם היה קשור לזה שלא יכולתי להתחבר לשירה בכלל, אבל גם היום זה דיי חרא ונדיר שיש שיר יפה. וגם זה לא לגמרי באשמתם. מי כותב מספיק שירים יפים כדי שיהיה מה לפרסם קבוע? אבל זה גם קצת באשמתם כי הם ברברים ובעיקר עסוקים בלגעת אחד לשני בחוֹר ולמצוץ כסף ממירי רגב".

זה לוקח אותי למריבה שלך עם בני ציפר, עורך מוסף 'תרבות וספרות' של עיתון 'הארץ'. הוא פרסם את שירך 'בנתיים' במוסף כשהוא שינה את המילה ׳יהודונים׳ ל׳יהודים׳ בלי שהודיע על כך מראש. זה הגיע לפוסט נזעם מאוד בפייסבוק (כדלקמן) שזכה במהרה לויראליות, אך גם להשבתת הפרופיל שלך למשך חודש. הוא דיבר איתך מאז?

"לא דיבר איתי חוץ מההתכתבות במייל שלפני הפוסט, שבה הוא אמר שזה היה ברגע האחרון והוא לא הספיק להודיע לי. לפחות התגובות היו טובות, כולם אוהבים איזה דוד מול גלית טוב. הרבה זמן אחרי כן עוד הזכירו לי את זה, בעיקר אנשי ספרות, שבטח לא חסרה להם בטן מלאה בעצמם. מאנשים קצת יותר מבוססים ו-ותיקים בעולם הספרות דווקא קיבלתי מין תגובות של 'ככה זה, מה אתה מופתע?'. קצת בוייב של 'אל תהיה ילד'. אה, וגם בחור ערבי שאני מכיר פה מירושלים כעס עליי שכתבתי 'מה אני ערבי?', אבל השלמנו".

 

״

שלום לכולם. נגמר לי החסימה ואשמח לחזור ישר ומיד לעניינים (בלי סרק, קשקושים וכו').

בתמונה שיר שלי שפורסם לפני אזה שבוע בעיתון הארץ. נחמד, לא?

לא.

הפאקינג קומיסרי פרופוגנדה צפון קוראנים חסרי נשמה אוכלי חרא (סליחה על הקינקשיימינג) ומוצצי דם האלה צינזרו לי את השיר ופירסמו אותו מצונזר בלי לשאול אותי.

כן.

אנא סתכלו רגע בתמונה (א.ק.א מוצג מספר 1). המילה "היהודים" היתה במקור "יהודונים". מה? זה ממש לא סבבה להשתמש במילה "יהודונים"!! סתמו רגע תג'ורה המפגרת שלכם, זה בכלל לא קשור לעניין. לא רצה (בני ציפר ימח שמו באמא איזה חרא צריך ליות בשביל בכלל לחשוב לצנזר שיר) לפרסם את השיר- יכל לא לפרסם. הוא לא מפרסם שירים רבים בשבוע והעולם מסתובב כאילו כלום. רצה לשנות משו? יכל לשאול. לא הייתי מסכים. פשוט לא היה מפרסם. לי לא אכפת מהמדור זבל'ה שלו, אני רואה בדיוק מה הוא מפרסם שם. ולו מה אכפת? ישים אזה משו אחר שיש לו במייל. כולם היו ממשיכים ת'חיים רגיל ובצ'יל.

פאקינגגגגג לצנזר שיר ולהעלות אותו בלי ידיעתי או הסכמתי תחת שמי? היה לפחות כותב "כתב: רומן אייזנברג. משטרה חשאית וצנזורה: בני ציפר".

ק-סאמאאמאמאמאקום. שלחתי לו מייל זועף. ענה: "כן, לפעמים מתקנים מלים בשירים. דווקא מפני שאנחנו מתייחסים לשירה ברצינות. לא היה לי זמן לשאול אותך כי עשיתי את התיקון ברגע האחרון לפני ההורדה לדפוס, כשהבחנתי במלה ״יהודונים״. מצטער."

נשבע. ככה אמר. הם מתייחסים לשירה ברצינות בגלל זה הם מצנזרים אותה! פלוס הם כל כך רציניים שעושים הגהה ברגע הירידה לדפוס. מצטער אומר לי.

ויאללה, לא סיפור, בקושי שינה קצת ת'הטייה, מיזה לעשות עניין?

ואללה, מוזמנים לנסות להחליף בין "יהודים" ו"יהודונים" גם ביומיום שלכם אם אין כזה הבדל בין המילים. ההבדל בין מילים זה מה שאני מקדיש לו הרבה מזמני ונפשי. אני עושה שיחות של שעה על י' אחת, במילה אחת, בשיר אחד, וחושב שבועיים אם הברה אחת מז**נת לי את הקצב של כל השיר. לי אכפת. כמו שלסבתא שלך אכפת מהאוכל שהיא מגישה, כמו שלכדורגלן אכפת ממה שהוא נותן על המגרש, לרב מההלכה שהוא פוסק. אולי בני ציפר יוסיף לסבתא שלך קצת תבלינים בדג של שבת? או ישנה איזה כמה מילים בשיר של אלתרמן? בתנך? טפו.

לצנזר שירה זה מה שקצינים בצה"ל קורא לו "תהליכים…". מה אתה פאקינג סטאלין? ניחא העיתון של ההסתדרות או משו, אבל עורך ספרותי בעמדה בכירה ובעלת השפעה וסופר בעצמו? באמת תגיד שלצנזר אומנות זה בקטנה? מה הגבול בין זה לבין ישר לשרוף תספר? מה שמתחיל מצביטה בתחת נגמר בכל האגרוף, כי כשכבודו של אדם לא שווה כלום, פשוט אפשר להחליף לו מילה, בקטנה, אז אפשר לעשות לו כמעט הכל, העיקר להמשיך להאיר לקוראים הנכבדים והחושבים שלך את הסופש. (מה אני ערבי???!!!??!)

תחושת חוסר האונים שמישו עם טיפונת כוח יכול פשוט לקחת את הדבר היקר לך ולעשות בו מה שהוא רוצה. סתם. באמת בשביל מה לפרסם אם לא מתאים?

שיר הוא אמנם דבר סופי אבל זה לא סיבה לאנ*ס אותו ולהציג את הגופה המשומשת לראווה. אני, כעצתי בשיר, אמשיך לרקוד, אבל חשוב לי שבעיתון הארץ ידעו שלא להשתמש במילה "יהודון" זה לא מה שהופך אותך ללא נאצי.

#הארץ_עיתוןלשורפיספרים.

Benny Ziffer

Haaretz הארץ 

 

״ 

 

רומן (31) ממזמן לא שם קצוץ. הוא נולד בטשקנט, בירת אוזבקיסטן (ברית המועצות דאז), בן לאם רקדנית ואב מהנדס אווירונאוטיקה. לו גם אחות צעירה בשם פנינה ("היא מתחתנת החודש, אם תוכל להזכיר"). כשהיה רומן בן תשעה חודשים, עלתה המשפחה ארצה, ומאז גיל ארבע הוא גדל בעיר נשר. כעת הוא מתגורר בירושלים, שם הוא מסיים תואר שני בספרות באוניברסיטה העברית ולומד גם הוראה, בתקווה ללמד ספרות בתיכונים. בזמן הלימודים לתואר, הקים יחד עם חבריו, משוררים ומוזיקאים נוספים (כדוגמת איתמר רוזנברג ואלון רג'ואן) את הוצאת 'ברבק', שהוציאה לאור כמה חוברות חינמיות - מהן 'שבע שירים נגד שוטרים', 'שתם עשרה שירי אהבה ואונס', ו'שבע שירים לאנשים'. כן, רגישות היא לא שם המשחק. בתחילת התפרצות נגיף הקורונה, רומן היה שותף גם להקמת החוברת בעלת השם המאוד סימבולי 'פנגולין', שבקרוב תצא לאור בפורמט של שבע (!) חוברות שונות, שתוקדש כל אחת מהן למשורר שונה. בנוסף, הוא גם סולן וכותב השירים הראשי של להקת ההארדקור פאנק 'מהומות ורומן' (חבריה הנוספים - בר לוי, ולן סולומנקו, תום מקינה, וטל אוחנה) ושל הצמד 'מקסים ורומן' (יחד עם ספיר שרון), עובד על אופרת נויז בשם 'וירדו' יחד עם עומרי דה-פיצ'יוטו, ועל פרויקט הארדקור פאנק נוסף. 

אני מכיר ציפור דביל (בהשראת בלה ולאוניד)

"וילחץ אל הקיר את כנפי בת השיר"
יל"ג

צִפּוֹר דֶּבִּיל תַּפְסִיק לִצְעקֹ
אַתָּה לאֹ מֵת אַתָּה שָׁר
כַּמָּה דֶּבִּיל כְּבָר אֶפְשָׁר
סְתַּכֵּל לְרֶגַע כַּמָּה אַתָּה מְאֻשָּׁר
בִּמְקוֹם לִצְעקֹ נַסֵּה לִצְחקֹ
אַתָּה מָתוֹק
אַתָּה צִפּוֹר מְאוֹד מֻכְשָׁר.

 

(מתוך "שירים טחובים לילדים רטובים", תשע נשמות, 2021) 

 

איך הייתה הילדוּת?

"אני לא הזכרן הכי טוב. אבל טובה. שיחקנו כדורגל בחצר של הבניין, הסתובבנו, סבתא בסלון (אם כי לא זוכר ממש חוץ מהפרט טריוויה). הורים נוחים ואוהבים. חשוב ללמוד טוב".

באיזה גיל התחיל החיבור שלך לשירה, ולספרות בכלל?

"מתמיד אמא שלי דחפה לי ספרים. בעיקר כאלו שהיא זכרה מילדותה - 'שלושת המוסקטרים', ספרי קרל מאי, 'בת מונטסומה'... היה לה חשוב שאני אקרא, וזה היה נראה לה חלק מהותי מהחיים. לא ממש בקטע אינטלקטואלי. שירה לא אהבתי בכלל עד גיל עשרים בערך. הייתי ילד סקרן, אז איפשהו בגיל 14-15 הבאתי מהספריה יונה וולך ו[דוד] אבידן. לא הבנתי או אהבתי. זוכר שמצא חן בעיניי רק 'הכתם נשאר על הקיר'".

זה מצחיק, כי וולך ואבידן ידועים כמחברימילים. זה מה שלדעתך הכניס לתמונה את הטריידמארק שלך עם שגיאות הכתיב המכוונות וקיצורי המילים?

"יכול ליות. יש גם את אבות ישורון. אבל נראה לי שזה יותר קשור לדיבור ולפסבוק. אנשים כותבים הרבה פעמים אך שמדברים. בלי האיבון של הכתב שאנשים שרגילים לעולם כתוב וספרותי 'כלואים' בו. דה-סוסיר כתב על איך שהכתב משתנה הרבה יותר לאט מהדיבור".

מי השפיעו עליך בהמשך?

"אני לא הכי טוב בזה, כי מתחילים לרוץ לי שמות ואין לי איך להחליט. אבל חשוב לי להזכיר את רומן באימבאיב ושמעון צבר שהם משוררים שלא שומעים עליהם ואני מאוד אוהב לקרוא אותם. ואולי גם אהרן שבתאי, כי איכשהו אני מרגיש שאני חייב לו משהו מיוחד. אולי יום אחר הייתי אומר מישהו אחר. לא יודע".

וכשנולד רומן המשורר הגיעה גם הוולגריות האדירה שמאפיינת אותך. איך הסביבה הגיבה לה?

"את האמת שדיי סבבה. מדי פעם מישהו אומר לי שהוא אהב משהו בפייסבוק ולא עשה לייק כי מביך. אבל זה לא קורה הרבה לדעתי. אולי אני גם לא הכי רגיש לעולם ויש אנשים ששונאים אותי על התכנים וכו’ ואני לא יודע. אבל בתכלס התכנים לא באמת פרובוקטיביים מאוד. רוב השירים דיי רגשניים אני חושב. אז לא קיבלתי תגובות קשות על התוכן עד היום, מניח שאני גם לא מספיק חשוב שלמישהו ממש יהיה אכפת. מניח שגם יודעים שמצדי תכלס שימותו, מה אני לצריך לקפוץ מכל גסטאפו".

 

 

עטיפת הספר. צילום: אתר הוצאת תשע נשמות

 

 

אני רואה ב'קליקה' שלך בפייסבוק אנשי ספרות כמו ד"ר רונן סוניס, וד"ר שירה סתיו - יחד עם החבר׳ה שלך ל'ברבק' ו'פנגולין'. איך כל זה נוצר?

(צוחק) "לא יודע אם לקרוא לזה קליקה. את רונן אני מכיר עוד מ'הנסיך הקטן', עבדתי שם. הוא דיי דחף אותי ללמוד בירושלים. אחר כך גם לימד אותי תרגום. איש אהוב מאוד ובמובן מסוים אולי המורה הכי חשוב שהיה לי לשירה, במובן שאני יכול לדבר איתו על דברים טכניים והוא בעצם יודע הכל. את שירה סתיו אני לא באמת מכיר חוץ מפה ושם תגובות בפייסבוק. אבל כל הדבר (במידה שזה דבר וזה יותר כל מיני קשרים במידות מאוד שונות של קירבה) הזה התגבש תכלס בקבוצות שירים שאני ואלון רג’ואן הקמנו (תכלס לא רק אנחנו), 'שירים מושלמים שעושים לחלוחית' ו'שירים מחורבנים שעושים להקיא'. את כולם אני מכיר מלהיות מלצר. מעניין איך אני אכיר אנשים מעכשיו. טוב, כנראה שמלהיות שתיין. זאת עוד דרך שאני מכיר אנשים".

לרוברטו בולניו הייתה חבורת שירה שקראו לה 'אינפראריאליזמו', שגם הם הוציאו ספרי שירה בצורה מחתרתית משהו והייתה לכל אחד מהם שנאה משותפת - אוקטביו פס. במקרה שלכם, שנוא נפשכם הוא רוני סומק. ראיתי לפני כמה חודשים תמונה שלך עם רוני באחד הערבים של 'מהומות ורומן'. איך היה המפגש הזה?

(צוחק שוב) "אף אחד לא באמת שונא אותו. יותר מזה, מי שמכיר אותו אישית דווקא רק אומר עליו דברים טובים. בחיים לא שמעתי עליו מילה רעה (ומילה רעה היא רוח החיים של עולם הספרות). פגשתי אותו פעם אחת והוא היה מקסים. הוא פשוט זכה (יחד עם עוד כמה, אבל הוא בהחלט במקום של כבוד), לסמן שירה שהיא בעיניי הדבר הרע שקרה לשירה היום. הקהל שלה הוא בעיקר דודות נחמדות שנוהרות באוטובוסים לכל אירוע על אלתרמן או גולדברג ולהקראות של סומק ואגי משעול. ניחא, שכל אחד יכתוב מה שהוא רוצה וילך לאיזה אירועים שהוא רוצה. לעניין: השירה של סומק זה מסחטת רגשות שבנויה על צירופים ומטאפורות דפקטיים שכבר שופשפו עד יבלת (יש את המאמר של [יהודה] ויזן בנושא). זה הכל מין אנקדוטות מפגרות שמקבלות אלף תגובות: 'מדויק', 'מרגש', 'איכותי'. תכלס זה קרינג’ רציני. זה ליקוק תחת נטו ואין בזה שום עניין פואטי או תמטי. הכל בטון דיבורי שנהיה לעוס איפשהו באמצע שנות השישים. בלי שום עניין במקצב, בצליל, במבנה (אולי בהקשר למבנה המצב קצת יותר מורכב, אבל אין עניין במבנה במובן שמקדם ומחפש דרכים חדשות), כל הפואטיקה בנויה על צירופי מילים יענו שנונים, מטאפורות שחוקות וקיטשיות והפסיחות המטומטמות שאמורות לגרום לטקסט להיקרא שירה! זה משהו להביא לדודה ליום הולדת כדי שתרגישו תרבותיים בלי לגעת בתרבות או אומנות או לשים בדף תחילת שנה של מכינה כשמחליטים לגוון את עמיחי. ושוב, זה בעיקר מקרינג’ מרוב חוסר אמת או עניין אמיתי בשירה (לא אומר שלסומק אין עניין בשירה, אבל לשירה שלו אין עניין בשירה). זה תמיד מרגיש טריק בטוח, ומזלזל בקורא שרוצה להשקיע מעצמו ולקבל תמורה. מקווה שלא הגזמתי".

 

 

שירה והארדקור פאנק. מתוך ערב ההשקה ל'שתם עשרה שירי אהבה ואונס' בירושלים, ספטמבר 2019. צילום: אורי קינברג

 

זה בעיקר מאוד מצחיק. בנושא אחר - לפי מה שאני מבין דרך הפייסבוק, נראה שאתה מחזיק בדעות פוליטיות ימניות - נוף דיי לא נפוץ בעולם השירה והספרות בארץ. אתה מרגיש חריג בשל כך?

"לפעמים מרגיש חריג בלי קשר. לא מעניין אותי פוליטיקה באמת ואין לי מי-יודע-מה עניין בימין/שמאל. כולם נאצים שרק רוצים שתעשה מה שהם אומרים וחושבים. כל מי שיש לו הזדמנות ייכנס לך לכיס, לתחתונים, ואם אפשר גם למוח. אה, אבל אני כן אשתמש בכוחה של התשקורת כדי למסור לעורכי 'הקיבוץ המאוחד' שלהוריד ת'שתי שירים על בגץ" בספר של אלחי סולומון כי הם 'יוצאים נגד מדינת החוק' או משהו כזה, זה בדיוק מה שהם שווים. זאת בדיוק הרמה שלהם כאנשי רוח ומוציאים לאור. טפו".

אבל בכל זאת אתה מוציא כרגע ספר בהוצאה לא קטנה ומאוד מכובדת.

"נכון, וזה היה אגב הרעיון של המו"ל אוריאל קון! איזה מלך. וגם פניתי לחבר טוב שהוא גם צייר מוכשר בשם אלי ניסנבוים שיאייר את הספר. מקווה שיהיה בסדר".



"שירים טחובים לילדים רטובים" מאת 'רומן.' יוצא לאור בימים אלו בהוצאת תשע נשמות. לרכישת הספר במחיר מוזל לחצו כאן.

 

לקריאת החוברת ״שבע שירים לאנשים״ לחצו כאן.

למשלוח החוברת "שתם עשרה שירי אהבה ואונס" בפורמט PDF בחינם, אנא שלחו לנו מייל לכתובת kolkorreh@gmail.com