סיפור קצר, מקור - אחד או אחר / מאיה קלופמן
אחד או אחר / מאיה קלופמן
את שוכבת עם גבר אחד או עם גבר אחר. את מדליקה סיגריה עם מצית ששייך למישהו. את לובשת חולצה של מישהו כשאת הולכת לישון. את עומדת עירומה על שטיח האמבטיה של אחד או של אחר והם מיישירים מבט למראָה ואומרים, "תראי כמה אנחנו יפים ביחד," ואת משתקפת, בבואה של אחד מהם.
גבר מנשק אותך בתא שירותים. הוא מוחץ אותך אל דלת עץ ולועס עם הלשון. בחוץ בָּסִים כבדים. את הודפת אותו ואומרת, "יאללה."
הוא עורך את האבקה על מסך פלאפון ומועך אותה לטורים. קצת אחר כך את מרימה את הראש אל התקרה המלוכלכת ושואפת עמוק דרך האף. מלקקת את החניכיים. הוא מצמיד אותך אל הדלת בכוח. היד שלו ממוללת את העור שלך מתחת לחולצה.
"העור שלך נורא רך," הוא לוחש לך באוזן והם כולם מהדהדים איתו.
"אני צריכה ללכת."
את הודפת את הדלת. יש טור של נשים כועסות בחוץ. את מכפתרת את החולצה, המסדרון מרצד מולך, המוזיקה כהה, את מפלסת דרך בתוך הקהל, משתמשת במרפקים, את חוטפת את המעיל שלך, האוויר קר לך על הפנים, את בחוץ, את הולכת מהר, וקול דחוס מאחורייך, "אֶלָה, אלה."
נתנאל הטיל בביטחון נרתיק בד על השולחן שהיה מלא בשני מכשירי פלאפון. הוא חילץ מתוכו גליל לבן והטביע אותו בין השיניים. אלה משכה לעצמה את תיק הבד שלו ולקחה לעצמה מרכיבים שתוכל לגלגל לכדי סיגריה. שעת הצהריים עברה, וכששניהם השתרעו בכיסאות בית הקפה, הפנים שלהם הופנו כלפי שמש שכבר לא הייתה שם. נהיה יותר ויותר קר.
"תודה," אמרה אלה כלפי המלצרית ולקחה מידה את הכוס. הספל שקשק נגד התחתית. היא לגמה לאט מהקפה השחור והדליקה את הסיגריה שלה במצית שהיה שייך לו.
"מה, נתי," מִלמלה, "לא נהנית אתמול?"
"לא כמוך, מסתבר."
"לא כמוני..." מלמלה שוב ושאפה עמוק. לנתנאל היו פנים אנדרוגנים יפים ובהירים, והניגוד שהעמידו עם הרחוב הֵקל על אלה. הוא אסף שיער בהיר וארוך בגומייה, ובסנטרו המרובע הייתה גומה מכוערת, מעוררת בחילה.
"אפרתם לי על השטיח," הוא אמר. "והייתי צריך לנקות. בעשר בבוקר. בהנגאובר. לא מזמין אותכם אליי יותר בחיים."
"מה, נתי, לא היה לנו כיף?" היא ניסתה לדבר בקול מתפנק, מעושה, למתוח את המילים, אבל יותר מדי כאב ראש סדק לה את הקול.
"נראה לי שהיה לך כיף מדי." הוא קירב אליו תחתית שעליה ספל תה. הם עישנו בשתיקה. המכשיר שמול אלה זמזם.
"התחלת את התרגיל של ראשון?" נתנאל שאל.
אלה מצצה את קצה הקפה שבספל ואמרה שלא, שעוד לא.
המכשיר זמזם שוב.
נתנאל שאל, "את לא מתכוונת לענות לזה?"
היא סובבה את הראש מצד לצד ומיד התחרטה כי הכאב נחבט לה בתוך הגולגולת יחד עם התנועה. הוא מעך בדל לתוך מאפרת המתכת שנחה על השולחן ואז קם והלך. השקיעה נחתה כבדה על העלים ואלה מיצתה את הסיגריה לאט. אחר כך היא לחצה אותה אל תחתית המאפרה והפכה את מכשיר הפלאפון שלה כלפי מעלה, מחליקה למענֵה.
"היי, הכל בסדר?"
"כן."
"לא ענית לי פשוט."
אלה שתקה עד שהוא המשיך. "אנחנו נפגשים הערב?"
"אפשר." ואחר כך המשיכה, "אני קצת בהנגאובר."
"יצאת אתמול?"
היא הִמהמה אישור אל המכשיר.
"אז לא חייבים לצאת לשתות," הוא אמר מהצד השני. "אפשר גם סתם להיפגש."
"זה בסדר," ענתה אלה, "אני אהיה בסדר בערב." היא שילמה וקמה. טיפות קטנות החלו לטפטף על האבנים החלקות והיא כיסתה את הראש בברדס שנח לה בקצה המעיל. בכל זאת נרטבה ועיגולי המים הזוהרים נמרחו כשפגעו בה, רכים כמו שבילי הריר שחשופיות גוררות אחריהן.
מאוחר יותר הוא חיכה לה ברחוב, שעוּן על עמוד תאורה. החצאית שלה הייתה קצרה והעיניים שלו הבהבו כלפיה בהערכה. היא הרגישה את ההקלה הרגילה כשאישר אותה. הבר היה קרוב מאוד והגיש צ'ייסרים בספלים קטנטנים עם ידיות. הם וִדאוּ את הנקודה הזו שוב ושוב. הוא גִלגל לה סיגריה, וכשהם עישנו אותה בחדר הפנימי, היד שלו טיפסה לה במעלה הירך. כששאפה, הלחיים שלה נשאבו פנימה יותר מן הדרוש.
"אנחנו מופיעים ב—בשבוע הבא," הבהב אל אלה. "תבואי?"
המוזיקה שהתנגנה מאחורי המילים שלו לכדה לאלה את ההכרה. החימום פעל חזק מדי ובתי השחי שלו החלו להתכהות לאט לאט בטפטופים. השיער שלו היה שמנוני ונוצץ באור העמום.
"כאילו, זה הופעה גדולה." היא הנהנה. "ואני ממש אשמח אם-" כף היד שלו הייתה דביקה, דביקה מדי על עורה.
"הכול בסדר?"
"כן," היא אמרה. "כן." ואז הבינה שהוא נזקק להסבר והוסיפה, "השיר הזה. אני אוהבת אותו."
"אה," אמר. "לא ידעתי שזאת המוזיקה שלך."
"לא, לא. רק השיר הזה."
הוא רכן אל אלה ונישק אותה בכוח, נושך לה את השפה התחתונה. היא עצמה את העיניים ונצמדה אליו כמו שידעה שצריך.
אחר כך הוא ליווה את אלה הביתה. היא הדליקה רמקול והניחה אותו על המדף בעדינות. הוא בחר מוזיקה. זו הייתה המוזיקה הלא נכונה. אחר כך הם שכבו על המיטה והתנשקו. אלה הרגישה כאילו התנשקו זמן רב מאוד, אולי שנה, אולי ארבעים. הוא משך ממנה את החולצה דרך הראש וחיבק אותה. הידיים שלו מיששו אותה בתנועה גולמנית של שִכרות או של כמיהה. היא לא ידעה לומר בדיוק מתי, אבל הם נרדמו בתוך החיבוק הזה, מזילים שובלי ריר ומותחים אותם על הכריות. כשהבוקר הִכה דרך הוילון, הזרועות שלו עוד היו סביבה.
היא נחלצה בעדינות, מנסה לא להעיר. הוא מלמל משהו והתהפך לצד השני. היא לבשה טרנינג וחולצה והלכה לשירותים. אלה רכנה מעל האסלה ונשמה עמוק. היא השתדלה לכווץ את הסרעפת והשמיעה קולות הקאה. הפורקן סירב לבוא אז היא הלכה אל המטבח לאט, ממלאת כוס מים עד הסוף ושותה בלהיטות, ואז עוד אחת. כששפתה את הקומקום, השותפה שלה נכנסה אל המטבח.
"מה קורה?" היא מלמלה; ואלה ענתה, "בסדר", במקום "לכי".
"ראיתי שיצאת עם אוּרי שוב אתמול," אמרה השותפה, שקראו לה דנה. אלה מלמלה "כן."
"הוא בחור טוב," אמרה דנה.
"את רוצה קפה? אני מכינה קפה." אלה שפכה כפית אחרי כפית של פתיתים חומים לתוך ספל.
"לא תודה. אז הוא בחור טוב, את מבינה?"
אלה הנהנה והראש שלה פעם ודנה חסמה לה את הדרך לחלב שבמקרר.
"אז תשתדלי לא לדפוק את זה."
"אני אשתדל."
"באמת תשתדלי. הוא בחור טוב."
"אוקיי. אני רוצה חלב," אלה אמרה והחלב נצץ לה בקצה התודעה כמו מים במדבר. הקפה הפיג קצת את כאב הראש שלה, ולכן החליטה לשתות עוד ספל. כשנכנסה, חזרה אל החדר. אורי נרעד במיטה ומלמל, "הנה את," בהקלה מסוימת. היא הציעה לו קפה. הוא סירב אבל ביקש כדור נגד כאב ראש. הוא בלע את הכדור מהר ובלי מים. אחר כך ישבו במרפסת והָעיר הייתה אפורה מתחתם. אלה שלחה אצבעות אל הטבק שלו וגלגלה לעצמה סיגריה. היא תחבה אותה אל מאחורי האוזן ואז הנחיתה שתי כפות ידיים על מעקה המרפסת, כאילו מטביעה אותן בבטון. היא נשענה על ידיה ומשכה את עצמה כלפי מעלה. התנועה הייתה חלקה פחות משדמיינה והיא התנדנדה קצת כשהתיישבה על המעקה, גורמת לאורי לפלוט "תיזהרי" עורג. היא הניחה את הסיגריה הכבויה בין השפתיים והסתכלה מטה. האנשים נראו לה קטנים ודלים מאוד, וגם המרצפות, וגם העיר. היה קל להאשים את העיר, אבל אם להיות כנה, חשבה, אין באמת הבדל בינה לבין פריז או בנגקוק או ניו יורק מחניקה. היא טלטלה את כף הרגל, מניחה לה לגעת בחופש שבאוויר שמֵעבר למרפסת. המרצפות נראו לה טובות ואפילו מזמינות. המחשבה החדה מדי גרמה לה להתקפל מיד עם הרגליים, פנימה, לייצר מרחק ביטחון. היא לקחה את המצית שאורי הציע לה.
"היה לי כיף אתמול," אמר.
היא הנהנה והדליקה את הסיגריה והסתכלה לפנים ולא כלפי מטה.
"נעשה את זה שוב השבוע?"
"אפשר." היא שתקה לרגע ואז אמרה, "יש לי תרגיל שאני צריכה להגיש מחרתיים. ועוד לא התחלתי אותו."
"אוקיי." שתק גם הוא ואז שאל, "אז את רוצה שאני אלך?"
היא ניסתה להיות עדינה אבל לא באמת ידעה איך לא לומר, "אם אתה יכול."
הוא קם ואסף בגדים ומתח אותם והשתחל בתוכם. המחוות שלו נראו לה מכאניות, תלושות. נדמה היה לה שהוא מצוי מעברה השני של מחיצת זכוכית. הזכוכית ביניהם עבתה ועבתה והקיפה אותה מוחשית כמו אמת. היא מִצמצה והחיזיון פג. כשסיים להתלבש הוא רכן לכיוונה. בפעם הראשונה שבה השפתיים שלו נגעו בשלה הן פספסו. הוא זז קצת והיא זזה קצת והם התנשקו עד שהלך לו. הוא הותיר אחריו דוק של רוק זר שכיסה לה את השפתיים והשיניים והלשון.
אלה נכנסה אל החדר ושכבה על המיטה. הרגליים שלה דרכו על התקרה וריחות של גבר זָר ושל סיגריות דגדגו לה באף. היא עצמה עיניים ונרדמה אל תוך שינה קטועה. כשקמה, היא התלבשה והלכה לשתות קפה בפנים גלויות מאיפור. הגבר שישב אל הבר בבית הקפה הניח לה לגלגל לעצמה סיגריה והיא שאפה אותה עמוק בשולחן בחוץ. אנשים חלפו מתנודדים על פני הרחוב באור שהלך והתעמעם. אלה אחזה בספל הקפה שלה משני הצדדים. היא שמה לב שהוא עוטר בקורי עכביש של שבר שהודבק. היא קלטה שברי שיחות בצרפתית ובעברית ובאנגלית.
מה את רוצה להזמין.
מה נעשה בערב.
מתי הוא מגיע.
יש לי בחילה.
יש לי בחילה.
יש לי בחילה.
משפטים מוגדרים. הנשוא נפעל על ידי הנושא.
צל נפל לה על הסיגריה וגם קול ששאל, "אני יכול להתיישב?"
הוא התיישב. "מה שלומֵך."
אלה הנהנה.
הוא הוסיף, "הלכת לי. אז במסיבה."
אלה הנהנה שוב.
השמש העריבה מעל העצים. האור שיחק במשבצות המרצפות. האישה בשולחן ליד אמרה שהיא ממהרת, היא מאחרת לעבודה, היא לא שמה לב לשעה. אדם יצא מהקיוסק מעבר לכביש כשהוא אוחז בבקבוק שתייה קלה. ניידת משטרה חלפה. רועי שאל את אלה למה הלכה.
"הייתי צריכה ללכת," אמרה. הוא הנהן כאילו זו תשובה.
"את צריכה ללכת עכשיו?" שאל. היא הנידה ראש מצד לצד.
הוא הביא לכך ששתי כוסות ערק עמומות ממיץ הופיעו לפניהם ולגם. השפתיים שלו בקעו דרך שערות זקן צפופות ונכרכו סביב הקשית. הן נראו לה עירומות מאוד פתאום, כמו חילזון שניתקו ממנו את הקונכייה בכוח.
"שתִי."
"אני מעדיפה דברים אחרים," אמרה. "וויסקי, למשל."
"זה טעים," הפציר או טען ואז המשיך, "נשאר לי קצת." מעט אחר כך אלה הביטה אל המנורה שנטבעה בתקרת תא השירותים ונשמה דרך האף. רועי משך לה את החגורה וטמן ראש בצוואר שלה.
"כמה שאת סקסית," אמר, "וואו."
הוא הטיל אותה קדימה בדחיפה.
"כמה שאת-" דחף- "סקסית"-
מאוחר יותר אלה השחילה זרוע בשרוול מעילהּ ויצאה מבית הקפה.
המדרכה הייתה רטובה ואלה חשבה, "כנראה ירד גשם. ירד גשם." הרכבת העילית עברה ברחוב והכתה לעברה שלוליות של מים. הנעליים של אלה נרטבו. הגרביים ששחו בתוכן השמיעו קולות חריקה עם כל צעד. אורות צבעוניים זרחו אליה מעל פיצרייה והיא נכנסה.
"רוצה משהו?"
"כן, בבקשה. אני רוצה- אני רוצה פיצה."
"איזה פיצה?"
"את זאת." היא הצביעה. הרחוב הסתחרר סביבה והפה התפקע מגביניות תעשייתית זולה. כשהמשולש התכלה, היא קיפלה את פיסת הקרטון שנחה תחתיו והשליכה אותה אל פח האשפה. בפיצרייה לא הסכימו למכור לה בירה או שלא הייתה להם בירה והיא נתקפה דאגה עזה וממשית מאוד. פיצוציה זהרה מולה, 24/6, כאן מוכרים אלכוהול. בקבוקים קטנים, נוצצים מאור פלואורסנט שבור. היא קנתה וודקה וגמעה אותה עד סחרחורת והטילה את עצמה אל המיטה. התקרה התערבלה מעליה במהירות מחליאה.
היא חשבה, זה רק נדודי שינה. בטח להרבה אנשים יש.
מעט מדי שעות אחר כך דפקו לאלה על הדלת. השם שלה נצעק, וגם תוכחות. היא הייתה אמורה לנקות את הדירה, נכון, אתם צודקים. אלה יצאה והתנצלה וספגה, "את נראית נורא".
היא גררה את עצמה אל המקלחת. כשערמה עצמה בתוכה נזכרה, היא לא הדליקה את הדוד. המים הקפיאו אותה תחושה חזקה. תחושה חזקה זה טוב. היא שטפה שאריות של זרע קרוש מבין הרגליים. אחר כך חפפה את השיער פעמיים בשמפו ופעם אחת במרכך. היא הסתבנה שלוש פעמים. הסבון זרם לה על העור בריח חזק של לבנדר. ריח חזק של נקי.
אלה כרכה סביבה מגבת ויצאה מהמקלחת בעור אדום קמוט. היא משכה מכנסי טרנינג על הירכיים וחולצה כלפי הבטן. שלפה מטלית ודלי מהארון בכניסה והנה היא על הברכיים, משפשפת את הרצפה, ממלאת את הבית בניחוח לימון סינתטי. היא תחבה בגדים למכונת הכביסה ותשעים מעלות אחר כך היה להם ריח של הדבר שיצרני אבקת כביסה חושבים שמריח כמו פרחים. אחר כך שלפה את המצעים מהמיטה וכיבסה גם אותם. היא כיבסה גם את השמיכה. את התיק שלה ללימודים. את המעיל. מתלה הכביסה התמלא עד אפס מקום. היא נעמדה באמצע החדר, אובדת עצות, וחשבה איך. אחר כך תלתה את השמיכה על הארון ואת התיק כך שהשתלשל מהכיסא. גם זו אפשרות. החדר התמלא ריח של מרכך כביסה שאלה שאפה עמוק עמוק עמוק.
היא נשכבה על המיטה הערומה ונשמה את הפרחים. הם החניקו קצת את הבחילה שהתמקמה לה בתחתית הבטן. כשהתעוררה, מסך הפלאפון אמר שהשעה שלוש ארבעים וחמש והאור בחוץ כבר חשָך.
"איזה יום היום?" שאלה את הצג והוא ענה, יום ראשון, כלומר, הלילה שבין שבת לראשון.
הצג השני, הגדול יותר, הצהיר: סטטיסטיקה, תרגיל 3, זמן ההגשה: שש שעות 14 דקות.
אלה חיטטה אחר מחברת עם דפים משובצים ועט ומחשבון. היא הדליקה את כל האורות והניחה לחדר לזרוח בבריכה של אור צהוב. היא כתבה, תרגיל 3, אלה שוורץ, מספר זהות 316433302. שאלה 1.
חלפו כמה דקות או אולי שנים. אלה קמה אל המטבח. היא הרתיחה מים והעמיסה אבקת קפה נמס לתוך ספל ושבה אל החדר.
שאלה 1.
בידיים קהות שרטטה קווים אנכיים ואופקיים ומחקה אותם. המחברת התמלאה שרטוטים ריקים. אלה הביטה בהם ופתאום התמזגו כולם לאחד, מרובה ראשים ודל, הכיתוב אלה שוורץ נראה לה פתאום גדול מאוד, גדול מדי, הוא מילא את כל הדף והיא נשכה את השפה לא לצעוק, לא לצעוק, וטרקה את המחברת.
אלה נשמה עמוק.
זמן ההגשה: שלוש שעות 2 דקות.
היא קמה אל השירותים. הדלת נסגרה אחריה ברעש גדול מדי, היא התכופפה, כיווצה את הסרעפת, אבל הפורקן לא בא.
זמן הגשה: שעתיים 56 דקות.
היא פתחה קובץ. תרגיל עם שם אחר.
אלה תלשה בכוח את הדפים המקושקשים מתוך המחברת. הגבילה את המבט אל הנייר, והעתיקה את המספרים בכתב מוקפד.
הממוצע הוא שמונים ושש. השונוּת היא עשרים ואחד נקודה שש. סטיית התקן היא ארבע נקודה שש ארבע שבע. מספרים שמייצגים אובייקטים. מילים בעלות משמעות.
אלה צילמה את המחברת עם הפלאפון לקובץ PDF שהדפה ממנה אל תוך האינטרנט. הוגש למתן ציון. זמן ההגשה: שעתיים 34 דקות. השמיים האפירו והתבהרו לאט. היא הבינה שהגיע בוקר.
"הייתי מתה לסיגריה," חשבה אלה. לא היה לה כלום בכיסים. היא שלחה יד אל המעיל. הייתה בו שקית טבק ריקה כמעט ורטובה בריח פרחים.
אלה התלבשה לאט לכבוד יום הלימודים שזרח. היא שטפה פנים והתאפרה מוכנית. היא מרחה קונסילר מתחת לעיניים בטפיחות, ומשכה את הריסים כלפי מעלה במסקרה. כשסיימה להתלבש, היא החליקה יד לתוך שרוול המעיל. הוא היה רטוב עדיין. גם התיק. אלה יצאה בגוף חשוף, אוחזת את קייס הלפטופ עירום. היא זחלה בשקט מהמסדרון כלפי חוץ.
השמש זרחה כבר בכוח. אלה הרימה כלפיה ראש ועצמה את העיניים. צורות כתומות ריצדו לה על העפעפיים. היא רכנה פתאום אל אחד הפחים ברחוב. הסרעפת שלה התכווצה מעצמה והיא הכתה גלים של קיא אל תוך הזבל. היא רעדה. על בטן ריקה הכול כאב מאוד, ובכל זאת, לרגע של אחרי, היא חשה הקלה.
גבר מנשק אותך בתא שירותים. הוא מוחץ אותך אל דלת עץ ולועס עם הלשון. בחוץ בָּסִים כבדים. את הודפת אותו ואומרת, "יאללה."
הוא עורך את האבקה על מסך פלאפון ומועך אותה לטורים. קצת אחר כך את מרימה את הראש אל התקרה המלוכלכת ושואפת עמוק דרך האף. מלקקת את החניכיים. הוא מצמיד אותך אל הדלת בכוח. היד שלו ממוללת את העור שלך מתחת לחולצה.
"העור שלך נורא רך," הוא לוחש לך באוזן והם כולם מהדהדים איתו.
"אני צריכה ללכת."
את הודפת את הדלת. יש טור של נשים כועסות בחוץ. את מכפתרת את החולצה, המסדרון מרצד מולך, המוזיקה כהה, את מפלסת דרך בתוך הקהל, משתמשת במרפקים, את חוטפת את המעיל שלך, האוויר קר לך על הפנים, את בחוץ, את הולכת מהר, וקול דחוס מאחורייך, "אֶלָה, אלה."
נתנאל הטיל בביטחון נרתיק בד על השולחן שהיה מלא בשני מכשירי פלאפון. הוא חילץ מתוכו גליל לבן והטביע אותו בין השיניים. אלה משכה לעצמה את תיק הבד שלו ולקחה לעצמה מרכיבים שתוכל לגלגל לכדי סיגריה. שעת הצהריים עברה, וכששניהם השתרעו בכיסאות בית הקפה, הפנים שלהם הופנו כלפי שמש שכבר לא הייתה שם. נהיה יותר ויותר קר.
"תודה," אמרה אלה כלפי המלצרית ולקחה מידה את הכוס. הספל שקשק נגד התחתית. היא לגמה לאט מהקפה השחור והדליקה את הסיגריה שלה במצית שהיה שייך לו.
"מה, נתי," מִלמלה, "לא נהנית אתמול?"
"לא כמוך, מסתבר."
"לא כמוני..." מלמלה שוב ושאפה עמוק. לנתנאל היו פנים אנדרוגנים יפים ובהירים, והניגוד שהעמידו עם הרחוב הֵקל על אלה. הוא אסף שיער בהיר וארוך בגומייה, ובסנטרו המרובע הייתה גומה מכוערת, מעוררת בחילה.
"אפרתם לי על השטיח," הוא אמר. "והייתי צריך לנקות. בעשר בבוקר. בהנגאובר. לא מזמין אותכם אליי יותר בחיים."
"מה, נתי, לא היה לנו כיף?" היא ניסתה לדבר בקול מתפנק, מעושה, למתוח את המילים, אבל יותר מדי כאב ראש סדק לה את הקול.
"נראה לי שהיה לך כיף מדי." הוא קירב אליו תחתית שעליה ספל תה. הם עישנו בשתיקה. המכשיר שמול אלה זמזם.
"התחלת את התרגיל של ראשון?" נתנאל שאל.
אלה מצצה את קצה הקפה שבספל ואמרה שלא, שעוד לא.
המכשיר זמזם שוב.
נתנאל שאל, "את לא מתכוונת לענות לזה?"
היא סובבה את הראש מצד לצד ומיד התחרטה כי הכאב נחבט לה בתוך הגולגולת יחד עם התנועה. הוא מעך בדל לתוך מאפרת המתכת שנחה על השולחן ואז קם והלך. השקיעה נחתה כבדה על העלים ואלה מיצתה את הסיגריה לאט. אחר כך היא לחצה אותה אל תחתית המאפרה והפכה את מכשיר הפלאפון שלה כלפי מעלה, מחליקה למענֵה.
"היי, הכל בסדר?"
"כן."
"לא ענית לי פשוט."
אלה שתקה עד שהוא המשיך. "אנחנו נפגשים הערב?"
"אפשר." ואחר כך המשיכה, "אני קצת בהנגאובר."
"יצאת אתמול?"
היא הִמהמה אישור אל המכשיר.
"אז לא חייבים לצאת לשתות," הוא אמר מהצד השני. "אפשר גם סתם להיפגש."
"זה בסדר," ענתה אלה, "אני אהיה בסדר בערב." היא שילמה וקמה. טיפות קטנות החלו לטפטף על האבנים החלקות והיא כיסתה את הראש בברדס שנח לה בקצה המעיל. בכל זאת נרטבה ועיגולי המים הזוהרים נמרחו כשפגעו בה, רכים כמו שבילי הריר שחשופיות גוררות אחריהן.
מאוחר יותר הוא חיכה לה ברחוב, שעוּן על עמוד תאורה. החצאית שלה הייתה קצרה והעיניים שלו הבהבו כלפיה בהערכה. היא הרגישה את ההקלה הרגילה כשאישר אותה. הבר היה קרוב מאוד והגיש צ'ייסרים בספלים קטנטנים עם ידיות. הם וִדאוּ את הנקודה הזו שוב ושוב. הוא גִלגל לה סיגריה, וכשהם עישנו אותה בחדר הפנימי, היד שלו טיפסה לה במעלה הירך. כששאפה, הלחיים שלה נשאבו פנימה יותר מן הדרוש.
"אנחנו מופיעים ב—בשבוע הבא," הבהב אל אלה. "תבואי?"
המוזיקה שהתנגנה מאחורי המילים שלו לכדה לאלה את ההכרה. החימום פעל חזק מדי ובתי השחי שלו החלו להתכהות לאט לאט בטפטופים. השיער שלו היה שמנוני ונוצץ באור העמום.
"כאילו, זה הופעה גדולה." היא הנהנה. "ואני ממש אשמח אם-" כף היד שלו הייתה דביקה, דביקה מדי על עורה.
"הכול בסדר?"
"כן," היא אמרה. "כן." ואז הבינה שהוא נזקק להסבר והוסיפה, "השיר הזה. אני אוהבת אותו."
"אה," אמר. "לא ידעתי שזאת המוזיקה שלך."
"לא, לא. רק השיר הזה."
הוא רכן אל אלה ונישק אותה בכוח, נושך לה את השפה התחתונה. היא עצמה את העיניים ונצמדה אליו כמו שידעה שצריך.
אחר כך הוא ליווה את אלה הביתה. היא הדליקה רמקול והניחה אותו על המדף בעדינות. הוא בחר מוזיקה. זו הייתה המוזיקה הלא נכונה. אחר כך הם שכבו על המיטה והתנשקו. אלה הרגישה כאילו התנשקו זמן רב מאוד, אולי שנה, אולי ארבעים. הוא משך ממנה את החולצה דרך הראש וחיבק אותה. הידיים שלו מיששו אותה בתנועה גולמנית של שִכרות או של כמיהה. היא לא ידעה לומר בדיוק מתי, אבל הם נרדמו בתוך החיבוק הזה, מזילים שובלי ריר ומותחים אותם על הכריות. כשהבוקר הִכה דרך הוילון, הזרועות שלו עוד היו סביבה.
היא נחלצה בעדינות, מנסה לא להעיר. הוא מלמל משהו והתהפך לצד השני. היא לבשה טרנינג וחולצה והלכה לשירותים. אלה רכנה מעל האסלה ונשמה עמוק. היא השתדלה לכווץ את הסרעפת והשמיעה קולות הקאה. הפורקן סירב לבוא אז היא הלכה אל המטבח לאט, ממלאת כוס מים עד הסוף ושותה בלהיטות, ואז עוד אחת. כששפתה את הקומקום, השותפה שלה נכנסה אל המטבח.
"מה קורה?" היא מלמלה; ואלה ענתה, "בסדר", במקום "לכי".
"ראיתי שיצאת עם אוּרי שוב אתמול," אמרה השותפה, שקראו לה דנה. אלה מלמלה "כן."
"הוא בחור טוב," אמרה דנה.
"את רוצה קפה? אני מכינה קפה." אלה שפכה כפית אחרי כפית של פתיתים חומים לתוך ספל.
"לא תודה. אז הוא בחור טוב, את מבינה?"
אלה הנהנה והראש שלה פעם ודנה חסמה לה את הדרך לחלב שבמקרר.
"אז תשתדלי לא לדפוק את זה."
"אני אשתדל."
"באמת תשתדלי. הוא בחור טוב."
"אוקיי. אני רוצה חלב," אלה אמרה והחלב נצץ לה בקצה התודעה כמו מים במדבר. הקפה הפיג קצת את כאב הראש שלה, ולכן החליטה לשתות עוד ספל. כשנכנסה, חזרה אל החדר. אורי נרעד במיטה ומלמל, "הנה את," בהקלה מסוימת. היא הציעה לו קפה. הוא סירב אבל ביקש כדור נגד כאב ראש. הוא בלע את הכדור מהר ובלי מים. אחר כך ישבו במרפסת והָעיר הייתה אפורה מתחתם. אלה שלחה אצבעות אל הטבק שלו וגלגלה לעצמה סיגריה. היא תחבה אותה אל מאחורי האוזן ואז הנחיתה שתי כפות ידיים על מעקה המרפסת, כאילו מטביעה אותן בבטון. היא נשענה על ידיה ומשכה את עצמה כלפי מעלה. התנועה הייתה חלקה פחות משדמיינה והיא התנדנדה קצת כשהתיישבה על המעקה, גורמת לאורי לפלוט "תיזהרי" עורג. היא הניחה את הסיגריה הכבויה בין השפתיים והסתכלה מטה. האנשים נראו לה קטנים ודלים מאוד, וגם המרצפות, וגם העיר. היה קל להאשים את העיר, אבל אם להיות כנה, חשבה, אין באמת הבדל בינה לבין פריז או בנגקוק או ניו יורק מחניקה. היא טלטלה את כף הרגל, מניחה לה לגעת בחופש שבאוויר שמֵעבר למרפסת. המרצפות נראו לה טובות ואפילו מזמינות. המחשבה החדה מדי גרמה לה להתקפל מיד עם הרגליים, פנימה, לייצר מרחק ביטחון. היא לקחה את המצית שאורי הציע לה.
"היה לי כיף אתמול," אמר.
היא הנהנה והדליקה את הסיגריה והסתכלה לפנים ולא כלפי מטה.
"נעשה את זה שוב השבוע?"
"אפשר." היא שתקה לרגע ואז אמרה, "יש לי תרגיל שאני צריכה להגיש מחרתיים. ועוד לא התחלתי אותו."
"אוקיי." שתק גם הוא ואז שאל, "אז את רוצה שאני אלך?"
היא ניסתה להיות עדינה אבל לא באמת ידעה איך לא לומר, "אם אתה יכול."
הוא קם ואסף בגדים ומתח אותם והשתחל בתוכם. המחוות שלו נראו לה מכאניות, תלושות. נדמה היה לה שהוא מצוי מעברה השני של מחיצת זכוכית. הזכוכית ביניהם עבתה ועבתה והקיפה אותה מוחשית כמו אמת. היא מִצמצה והחיזיון פג. כשסיים להתלבש הוא רכן לכיוונה. בפעם הראשונה שבה השפתיים שלו נגעו בשלה הן פספסו. הוא זז קצת והיא זזה קצת והם התנשקו עד שהלך לו. הוא הותיר אחריו דוק של רוק זר שכיסה לה את השפתיים והשיניים והלשון.
אלה נכנסה אל החדר ושכבה על המיטה. הרגליים שלה דרכו על התקרה וריחות של גבר זָר ושל סיגריות דגדגו לה באף. היא עצמה עיניים ונרדמה אל תוך שינה קטועה. כשקמה, היא התלבשה והלכה לשתות קפה בפנים גלויות מאיפור. הגבר שישב אל הבר בבית הקפה הניח לה לגלגל לעצמה סיגריה והיא שאפה אותה עמוק בשולחן בחוץ. אנשים חלפו מתנודדים על פני הרחוב באור שהלך והתעמעם. אלה אחזה בספל הקפה שלה משני הצדדים. היא שמה לב שהוא עוטר בקורי עכביש של שבר שהודבק. היא קלטה שברי שיחות בצרפתית ובעברית ובאנגלית.
מה את רוצה להזמין.
מה נעשה בערב.
מתי הוא מגיע.
יש לי בחילה.
יש לי בחילה.
יש לי בחילה.
משפטים מוגדרים. הנשוא נפעל על ידי הנושא.
צל נפל לה על הסיגריה וגם קול ששאל, "אני יכול להתיישב?"
הוא התיישב. "מה שלומֵך."
אלה הנהנה.
הוא הוסיף, "הלכת לי. אז במסיבה."
אלה הנהנה שוב.
השמש העריבה מעל העצים. האור שיחק במשבצות המרצפות. האישה בשולחן ליד אמרה שהיא ממהרת, היא מאחרת לעבודה, היא לא שמה לב לשעה. אדם יצא מהקיוסק מעבר לכביש כשהוא אוחז בבקבוק שתייה קלה. ניידת משטרה חלפה. רועי שאל את אלה למה הלכה.
"הייתי צריכה ללכת," אמרה. הוא הנהן כאילו זו תשובה.
"את צריכה ללכת עכשיו?" שאל. היא הנידה ראש מצד לצד.
הוא הביא לכך ששתי כוסות ערק עמומות ממיץ הופיעו לפניהם ולגם. השפתיים שלו בקעו דרך שערות זקן צפופות ונכרכו סביב הקשית. הן נראו לה עירומות מאוד פתאום, כמו חילזון שניתקו ממנו את הקונכייה בכוח.
"שתִי."
"אני מעדיפה דברים אחרים," אמרה. "וויסקי, למשל."
"זה טעים," הפציר או טען ואז המשיך, "נשאר לי קצת." מעט אחר כך אלה הביטה אל המנורה שנטבעה בתקרת תא השירותים ונשמה דרך האף. רועי משך לה את החגורה וטמן ראש בצוואר שלה.
"כמה שאת סקסית," אמר, "וואו."
הוא הטיל אותה קדימה בדחיפה.
"כמה שאת-" דחף- "סקסית"-
מאוחר יותר אלה השחילה זרוע בשרוול מעילהּ ויצאה מבית הקפה.
המדרכה הייתה רטובה ואלה חשבה, "כנראה ירד גשם. ירד גשם." הרכבת העילית עברה ברחוב והכתה לעברה שלוליות של מים. הנעליים של אלה נרטבו. הגרביים ששחו בתוכן השמיעו קולות חריקה עם כל צעד. אורות צבעוניים זרחו אליה מעל פיצרייה והיא נכנסה.
"רוצה משהו?"
"כן, בבקשה. אני רוצה- אני רוצה פיצה."
"איזה פיצה?"
"את זאת." היא הצביעה. הרחוב הסתחרר סביבה והפה התפקע מגביניות תעשייתית זולה. כשהמשולש התכלה, היא קיפלה את פיסת הקרטון שנחה תחתיו והשליכה אותה אל פח האשפה. בפיצרייה לא הסכימו למכור לה בירה או שלא הייתה להם בירה והיא נתקפה דאגה עזה וממשית מאוד. פיצוציה זהרה מולה, 24/6, כאן מוכרים אלכוהול. בקבוקים קטנים, נוצצים מאור פלואורסנט שבור. היא קנתה וודקה וגמעה אותה עד סחרחורת והטילה את עצמה אל המיטה. התקרה התערבלה מעליה במהירות מחליאה.
היא חשבה, זה רק נדודי שינה. בטח להרבה אנשים יש.
מעט מדי שעות אחר כך דפקו לאלה על הדלת. השם שלה נצעק, וגם תוכחות. היא הייתה אמורה לנקות את הדירה, נכון, אתם צודקים. אלה יצאה והתנצלה וספגה, "את נראית נורא".
היא גררה את עצמה אל המקלחת. כשערמה עצמה בתוכה נזכרה, היא לא הדליקה את הדוד. המים הקפיאו אותה תחושה חזקה. תחושה חזקה זה טוב. היא שטפה שאריות של זרע קרוש מבין הרגליים. אחר כך חפפה את השיער פעמיים בשמפו ופעם אחת במרכך. היא הסתבנה שלוש פעמים. הסבון זרם לה על העור בריח חזק של לבנדר. ריח חזק של נקי.
אלה כרכה סביבה מגבת ויצאה מהמקלחת בעור אדום קמוט. היא משכה מכנסי טרנינג על הירכיים וחולצה כלפי הבטן. שלפה מטלית ודלי מהארון בכניסה והנה היא על הברכיים, משפשפת את הרצפה, ממלאת את הבית בניחוח לימון סינתטי. היא תחבה בגדים למכונת הכביסה ותשעים מעלות אחר כך היה להם ריח של הדבר שיצרני אבקת כביסה חושבים שמריח כמו פרחים. אחר כך שלפה את המצעים מהמיטה וכיבסה גם אותם. היא כיבסה גם את השמיכה. את התיק שלה ללימודים. את המעיל. מתלה הכביסה התמלא עד אפס מקום. היא נעמדה באמצע החדר, אובדת עצות, וחשבה איך. אחר כך תלתה את השמיכה על הארון ואת התיק כך שהשתלשל מהכיסא. גם זו אפשרות. החדר התמלא ריח של מרכך כביסה שאלה שאפה עמוק עמוק עמוק.
היא נשכבה על המיטה הערומה ונשמה את הפרחים. הם החניקו קצת את הבחילה שהתמקמה לה בתחתית הבטן. כשהתעוררה, מסך הפלאפון אמר שהשעה שלוש ארבעים וחמש והאור בחוץ כבר חשָך.
"איזה יום היום?" שאלה את הצג והוא ענה, יום ראשון, כלומר, הלילה שבין שבת לראשון.
הצג השני, הגדול יותר, הצהיר: סטטיסטיקה, תרגיל 3, זמן ההגשה: שש שעות 14 דקות.
אלה חיטטה אחר מחברת עם דפים משובצים ועט ומחשבון. היא הדליקה את כל האורות והניחה לחדר לזרוח בבריכה של אור צהוב. היא כתבה, תרגיל 3, אלה שוורץ, מספר זהות 316433302. שאלה 1.
חלפו כמה דקות או אולי שנים. אלה קמה אל המטבח. היא הרתיחה מים והעמיסה אבקת קפה נמס לתוך ספל ושבה אל החדר.
שאלה 1.
בידיים קהות שרטטה קווים אנכיים ואופקיים ומחקה אותם. המחברת התמלאה שרטוטים ריקים. אלה הביטה בהם ופתאום התמזגו כולם לאחד, מרובה ראשים ודל, הכיתוב אלה שוורץ נראה לה פתאום גדול מאוד, גדול מדי, הוא מילא את כל הדף והיא נשכה את השפה לא לצעוק, לא לצעוק, וטרקה את המחברת.
אלה נשמה עמוק.
זמן ההגשה: שלוש שעות 2 דקות.
היא קמה אל השירותים. הדלת נסגרה אחריה ברעש גדול מדי, היא התכופפה, כיווצה את הסרעפת, אבל הפורקן לא בא.
זמן הגשה: שעתיים 56 דקות.
היא פתחה קובץ. תרגיל עם שם אחר.
אלה תלשה בכוח את הדפים המקושקשים מתוך המחברת. הגבילה את המבט אל הנייר, והעתיקה את המספרים בכתב מוקפד.
הממוצע הוא שמונים ושש. השונוּת היא עשרים ואחד נקודה שש. סטיית התקן היא ארבע נקודה שש ארבע שבע. מספרים שמייצגים אובייקטים. מילים בעלות משמעות.
אלה צילמה את המחברת עם הפלאפון לקובץ PDF שהדפה ממנה אל תוך האינטרנט. הוגש למתן ציון. זמן ההגשה: שעתיים 34 דקות. השמיים האפירו והתבהרו לאט. היא הבינה שהגיע בוקר.
"הייתי מתה לסיגריה," חשבה אלה. לא היה לה כלום בכיסים. היא שלחה יד אל המעיל. הייתה בו שקית טבק ריקה כמעט ורטובה בריח פרחים.
אלה התלבשה לאט לכבוד יום הלימודים שזרח. היא שטפה פנים והתאפרה מוכנית. היא מרחה קונסילר מתחת לעיניים בטפיחות, ומשכה את הריסים כלפי מעלה במסקרה. כשסיימה להתלבש, היא החליקה יד לתוך שרוול המעיל. הוא היה רטוב עדיין. גם התיק. אלה יצאה בגוף חשוף, אוחזת את קייס הלפטופ עירום. היא זחלה בשקט מהמסדרון כלפי חוץ.
השמש זרחה כבר בכוח. אלה הרימה כלפיה ראש ועצמה את העיניים. צורות כתומות ריצדו לה על העפעפיים. היא רכנה פתאום אל אחד הפחים ברחוב. הסרעפת שלה התכווצה מעצמה והיא הכתה גלים של קיא אל תוך הזבל. היא רעדה. על בטן ריקה הכול כאב מאוד, ובכל זאת, לרגע של אחרי, היא חשה הקלה.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מאיה קלופמן, ילידת תל אביב, 1995. סופרת, משוררת, ומתרגמת מאנגלית ומגרמנית. כיום לומדת פילוסופיה, כלכלה, ומדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. "כותבת פחות או יותר מאז שהצלחתי להבין שהסימנים השחורים האלה אוצרים בתוכם משמעות, וכמה שזה נפלא"
תגובות
הוסף רשומת תגובה