סיפור קצר, תרגום - מסיכת המוות האדום / אדגר אלן פו (מאנגלית - מאיה קלופמן)
מסיכת המוות האדום / אדגר אלן פו
מאנגלית: מאיה קלופמן
מזה זמן רב החריב המוות האדום את הארץ. מעולם לא התפשטה על פני האדמה מגפה קטלנית או איומה מזו. הדם היה התגלמות המגפה וחותמה - טירופו ואימתו של הדם. היו כאבים חדים, וסחרחורת פתאומית, ואחריהם דימום מבעד לנקבוביות, ולבסוף - הכיליון. כתמי השָני שעל גופו, ובעיקר על פניו של הקורבן, הפכו לאות הקין שמנע ממנו את סיועם ואהדתם של אחיו בני האדם. התפרצות המחלה, מהלכה וסיומה, התרחשו תוך מחצית השעה.
אבל הנסיך שִׂגְשׂוּגוֹ היה שמח ונבון ועשוי לבלי חת. כאשר מחצית מאוכלוסיית ממלכתו צומצמה, הוא זימן לפניו אלף ידידים בריאים ועליזים מבין אבירי וגבירות חצרו. יחד עמם, פרש הנסיך לבדידות אחד ממנזריו המבוצרים. היה זה מבנה נרחב ומפואר, יציר דמיונו האקסצנטרי אך אצילי של הנסיך. חומה חסונה ונישאת הקיפה את המנזר, חומה שנקבעו בה שערי ברזל. משנכנסו אנשי החצר אל המנזר, נטלו הם פטישים וכבשנים וריתכו את הבריחים למקומם.
הם החליטו שלא להפקיר אף פתח כניסה או יציאה לידי דחפים פתאומיים של ייאוש או טירוף מבפנים. המנזר היה משופע אספקה. ייתכן שאמצעי זהירות שכאלה יאפשרו לאנשי החצר להתריס נגד ההדבקה. העולם החיצון יוכל לדאוג לעצמו. בינתיים, הייתה זו שטות להתאבל או להרהר. הנסיך סיפק את כל אמצעי הבידור: היו מוקיונים, היו רקדני בלט, היו שחקנים, היו מוזיקאים, היה יופי, היה יין. כל אלו, וביטחון, היו בפנים. בחוץ היה המוות האדום.
לקראת סוף החודש החמישי או השישי של הבידוד, בידר הנסיך שגשוגו את אלף אורחיו בנשף מסיכות מפואר באופן יוצא-דופן. זה היה נשף חושני, פרוע. אך ראשית, אספר על החדרים שבהם התקיים הנשף. היו שבעה כאלה: סוויטה מלכותית. בארמונות רבים, סוויטה כזו מורכבת ממסדרון ארוך וישר, כאשר הדלתות המפרידות בין החדרים מחליקות כמעט עד הקיר בכל צד, על מנת שלא לפגוע ברושם הכללי. המקרה שלפנינו היה שונה מאוד, כפי שאולי ניתן לצפות מחיבתו של הדוכס לָמשונה ולביזארי. החדרים היו מסודרים באופן בלתי סדיר כל כך, שלא היה ניתן להכניס יותר מאחד מהם לשדה הראיה בכל פעם. היו שם פניות חדות לשמאל ולימין, באמצע כל קיר היה חלון גותי גבוה וצר שהשקיף אל המסדרון הסגור שרדף את קימורי הסוויטה. החלונות הללו היו עשויים זכוכית צבועה, שגווניה השתנו בהתאם לצבע הבולט ביותר בעיצוב החדר אליו נפתח החלון. החדר המזרחי ביותר, לדוגמה, היה צבוע כחול, וחלונותיו היו, בהתאם, צבועים כחול עז. החדר השני הכיל קישוטים וטפטים סגולים, וכאן היו השמשות סגולות אף הן. השלישי היה ירוק כולו, וכך גם חלונותיו. הרביעי רוהט ונצבע כתום, החמישי לבן, השישי לילך. החדר השביעי כוסה היטב בטפטים עשויים קטיפה שחורה, שהודבקו על גבי התקרה והחלונות, נופלים בקפלים כבדים על שטיח עשוי אותו חומר וגוון. אבל בחדר הזה, ורק בו, צבעם של החלונות לא היה זהה לזה של הקישוטים. השמשות היו צבועות ארגמן: גוון דם כהה. האביזרים המוזהבים ששכבו פזורים או השתלשלו מתקרות החדרים לא כללו אהילים או פמוטים. אף מנורה או נר לא הטילו את אורם אל תוך החדרים. אבל במסדרונות שביציאה מהסוויטה, ניצבו, מחוץ לכל חלון, חצובות כבדות. כל אחת מהחצובות נשאה מחתה של אש בוערת שהקרינה דרך הזכוכית הצבועה, והאירה את החדר באור מסנוור. כך נוצרו מגוון מראות עליזים ופנטסטיים. אך בחדר המערבי, האחורי, אור האש שזרם דרך השמשות הצבועות ואל הקטיפה התלויה היה מבהיל וקיצוני מכל. הוא יצר מראה פראי כל כך לפניהם של הנכנסים, שרק מעטים מתוך החבורה היו אמיצים דיים להציב רגלם על מפתן החדר.
באותו חדר ניצב, שעון על הקיר המערבי, אורלוגין הובנה עצום. מטוטלת השעון נדה מצד לצד, משמיעה צלצול קהה, כבד, מונוטוני. כשמחוג הדקות השלים את הקפתו סביב פני השעון, והשעה עמדה להלום, עלה מתוך ריאותיו המתכתיות של האורלוגין צליל בהיר ועז ועמוק ומוזיקלי להחריד, אבל גם ייחודי כל כך בתוויו שהמוזיקאים שבתזמורת היו מוכרחים לעצור, רק לרגע, את ההופעה, כדי להסכית לצליל. וכך, בהכרח, רקדני הוולס חדלו מהתפתלויותיהם, ונוצרה הפרעה קצרה של השמחה הכללית, שבמהלכה נשמעו צלצולי השעון. ניתן היה לראות את העליזים ביותר מחווירים, ואת המבוגרים והרגועים יותר מעבירים את ידיהם על מצחיהם, כמתוך הרהור מבולבל. אבל כשההדים שככו לבסוף, התפשט צחוק קליל בין הנאספים. המוזיקאים הביטו זה בזה, חייכו כצוחקים לעצבנותם ולשגיונותיהם, ונשבעו בלחישה שבצלצול השעון הבא יגיבו אחרת. ואז, שישים דקות (המכילות שלושת אלפים ושש מאות שניות של זמן אבוד) מאוחר יותר, הגיע עוד צלצול שעון, ושוב אותה אי- נוחות ורעד והרהורים כמקודם.
אך למרות הדברים הללו, הייתה זו הילולה עליזה ומפוארת. לדוכס היה טעם ייחודי. הייתה לו השקפה משלו לגבי צבעים וקישוטים. הוא זלזל בעיצוב שנעשה על פי האופנה. היו לו תוכניות משלו, תוכניות יוקדות ונועזות, ורעיונותיו זהרו בברק ברברי. היו שחשבו אותו למשוגע. ההולכים אחריו חשו שאינו כזה. היה הכרחי לראות אותו ולשמוע אותו ולגעת בו כדי להיות בטוחים שאינו כזה.
הוא ניצח על קישוטם של שבעת החדרים לרגל המשתה הגדול, והיה זה טעמו המנחה שהעניק אופי לנשפי המסכות שערך. הם היוגרוטסקיים, ללא ספק. היו בהם זוהר וביזאר ודמיון ודם, בדומה למחזה "הרנני" מאת ויקטור הוגו. היו שם דמויות שהתפתלו בערבסקות בגפיים שאורכן לא תאם זו את זו. היו שם דמיונות הזוייםכשל מטורף. היה הרבה מן היפה, הרבה מהמופקר, הרבה מהמשונה, קצת מהנורא, ולא מעט מהעשוי לעורר גועל. חלומות מגוונים התהלכו הלוך ושוב בתוך שבעת החדרים. אותם חלומות- הם התפתלו מצד לצד, משקפים את צבעי החדרים, גורמים למוזיקה הפרועה שנוגנה על ידי התזמורת להישמע כמו הד צעדיהם. עתה מכה שעון ההובנה שעמד בהיכל הקטיפה. ואז, לרגע, הכול קופא, הכול דומם מלבד קולו של השעון. החלומות נוקשים- קפואים בעומדם. אבל הדי הצלצול גוועים - הם נמשכו רק רגע - וצחוק קל, חצי-חנוק, צף אחריהם בהתפוגגם. ועכשיו המוזיקה מתנפחת, והחלומות חיים, מתפתלים הלוך ושוב בשמחה גדולה מתמיד, משקפים את צבעי חלונות הזכוכית הצבעוניים שדרכם זורמות קרני החצובות. אבל אף אחד מבאי הנשף לא תועה אל החדר המערבי ביותר מבין השבעה, כי היום דועך והולך, והנה אור אדום יותר זורם דרך השמשות הצבועות צבע דם, ושחורם של הבדים התלויים נעשה מחריד. האדם שמציב את כף רגלו על השטיח העשוי פרוות צובל עשוי לשמוע, מכיוון שעון ההובנה, תו עמום, אמפתי וקדורני בהרבה מכל צליל שעלול להגיע לאוזניהם של העוסקים בשמחות מרוחקות יותר, בשאר החדרים.
אך החדרים הללו היו מאוכלסים בצפיפות, ולב החיים פעם בהם בקצב חולני. והחגיגה הסתחררה הלאה, עד שלבסוף נשמע צלצול חצות מתוך האורלוגין. ואז חדלה המוזיקה, כפי שסיפרתי. והתפתלויותיהם של רקדני הוולסים פסקו, וכל הדברים חדלו באי נוחות כמקודם. אבל כעת שנים עשר צלצולים ארוכים היו אמורים להישמע. וככל שהשעון צלצל, אולי עוד ועוד הרהורים הזדחלו, עוד זמן ניתן להם בתוך מחשבותיהם של המהורהרים מבין המסובים. וכך קרה, שלפני שהדיו האחרונים של הצלצול האחרון שקעו אל תוך תהום הנשייה של הדממה, רבים בקהל הפכו ערים לנוכחותה של דמות עטוית מסכה, שאף אחד מהם לא שם לבו אליה קודם. וכשהשמועה על אותה נוכחות חדשה התפשטה בלחישות סביב, עלה מתוך הקהל זמזום, או המהום, של אימה ושל גועל.
באסיפה של דמיונות כמו זו שאת דמותה תיארתי, סביר להניח שמראה שיעורר התרגשות כזו, בהכרח איננו מראה רגיל. באותו נשף הותר רסן הדמיון כמעט לחלוטין; אבל הדמות ההיא חצתה במראהּ אפילו את גבולותיו הפנטסטיים של דמיונו של הנסיך. ישנם מיתרים בליבותיהם של הפזיזים ביותר שרוטטים רק למגעו של רגש. אפילו לגבי האבודים ביותר, שבעיניהם החיים והמוות הם בדיחות שמשקלן שווה, ישנם עניינים שאינם ראויים שישתעשעו בהם. נראה היה שכל הנאספים חשו שתחפושתו של הזר הייתה חסרת שנינות ובלתי הולמת. הדמות הייתה גבוהה וכחושה, והייתה עטופה מכף רגל ועד ראש בתכריכים. המסכה שהסתירה את פניה עוצבה באופן דומה כל כך להבעתה של גופה נוקשה, שאפילו במבט מקרוב היה קשה למדי לגלות את התרמית. ועדיין, כל אלו היו עשויים להיות נסבלים, ואולי אף מוסכמים על החוגגים, לולא טרחה המומיה ועיצבה עצמה בדמות המוות האדום. לבושו היה מרוח בדם, ומצחו הרחב, וכל תווי פניו, היו מנוקדים בזוועת השָני.
כשעיני הנסיך שגשוגו נפלו על הדמות המסתורית (אשר, כאילו על מנת לגלם את תפקידה באופן נאמן יותר, עקבה אחרי הרוקדים בתנועות קודרות ואיטיות), הוא נראה מזועזע. ברגע הראשון נרעד כולו, מאימה או מגועל, אבל ברגע הבא אדמו עיניו בזעם.
"מי מעז," דרש בקול צרוד מאנשי החצר שעמדו סביבו, "מי מעז להעליב אותנו באמצעות הכפירה הבזויה הזו? תפסו אותו והסירו את מסכתו- על מנת שנדע את מי עלינו לתלות, עם זריחת השמש, מביצורי החומה!"
הנסיך ניצב בחדר הכחול, כלומר, המזרחי ביותר, כשביטא את המילים הללו. הן הדהדו דרך שבעת החדרים בקול רם וברור, שכן הנסיך היה איש נועז וחסון, והמוזיקה הושקטה בנפנוף ידו.
הנסיך ניצב בחדר הכחול, כשחבורת אנשי חצר חיוורים לצידו. בתחילה, כשדיבר, נוצרו בקבוצה אדוות שנחפזו בכיוון הפולש. גם הוא היה קרוב למדי באותו רגע, וכעת, בצעד מכוון והדור, התקרב אל הדובר. אבל איכשהו, בשל אימה חסרת שם מסוימת שהתנהגותה המטורפת של הדמות השרתה על הנאספים, איש לא מצא בעצמו את העוז לעצור אותה. וכך, בלתי- מופרעת, המשיכה הדמות וצעדה למרחק של כמטר מגופו של הנסיך. וכך, בעוד החוגגים הרבים מתכווצים, כאיש אחד, ממרכז החדרים אל הקירות, המשיך וצעד, ללא עיכוב אך באותו צעד קודר ומדוד שייחד אותו מלכתחילה, דרך החדר הכחול אל החדר הסגול, ומהסגול אל הירוק, ומהירוק אל הכתום, ודרכו אל הלבן, ואפילו עד לחדר הלילך, מבלי שתיעשה תנועה החלטית כדי לעוצרו. היה זה שם שהנסיך שגשוגו, מטורף מזעם ומבושה על פחדנותו הרגעית, מיהר דרך ששת החדרים, כשאיש מהחוגגים לא רץ בעקבותיו (בשל אימת מוות שנפלה על כולם באותו הרגע). הנסיך נשא פגיון שלוף. הוא ניגש, בפזיזות נמהרת, למרחק של כמטר מהדמות הנסוגה, כשהאחרון, שהשיג זה כבר את סף החדר הקיצוני, הסתובב והתעמת עם רודפו. הייתה זעקה חדה - והפגיון נפל, מנצנץ, על השטיח העשוי פרוות צובל. מיד לאחר מכן השתטח, מת, הנסיך שגשוגו. ואז, תוך שזימנו להם את האומץ הפראי שהוא מנת חלקם של הנואשים, השליך ציבור החוגגים את עצמו באחת אל תוך החדר השחור, ואחז בדמות שעמדה זקופה, ללא ניע, בצל שעון ההובנה. הם השתנקו באימה שאינה ניתנת לביטוי במילים אל מול התכריכים והמסכה דמוית הגופה, שכשהופשטה באלימות, לא חשפה שום צורה מוחשית.
כעת הכירו כולם בנוכחותו של המוות האדום. הוא הגיע כגנב בלילה. החוגגים נפלו, אחד אחד, בהיכלים מוכתמי- הדם של חגיגתם, ומתו כשהם קפואים בתנוחה הנואשת של נפילתם. ונשמתו של שעון ההובנה יצאה יחד עם זו של האחרון מביניהם, והלהבות שעל החצובות פגו. וחושך, ורקב, ומוות אדום, שלטו בכול.
————————————————————-
אדגר אלן פו נולד בבוסטון, מסצ׳וסטס שבארה״ב, 1809. מגדולי אנשי הספרות האמריקאית, ומראשוני סופרי ומשוררי המתח והאימה, ובפרט הספרות הבלשית. ״מסיכת המוות האדום״ פורסם לראשונה בשנת 1842. נפטר בשנת 1849. יצירותיו תורגמו לעשרות שפות ועובדו לעשרות סרטים (רובם בבימוי רוג׳ר קורמן).
מאיה קלופמן, ילידת תל אביב, 1995. סופרת, משוררת, ומתרגמת מגרמנית ואנגלית. חברת מערכת ״קול קורא״. עבודותיה, הן פרי עטה והן בתרגומה, הופיעו ויופיעו במגזין
מזה זמן רב החריב המוות האדום את הארץ. מעולם לא התפשטה על פני האדמה מגפה קטלנית או איומה מזו. הדם היה התגלמות המגפה וחותמה - טירופו ואימתו של הדם. היו כאבים חדים, וסחרחורת פתאומית, ואחריהם דימום מבעד לנקבוביות, ולבסוף - הכיליון. כתמי השָני שעל גופו, ובעיקר על פניו של הקורבן, הפכו לאות הקין שמנע ממנו את סיועם ואהדתם של אחיו בני האדם. התפרצות המחלה, מהלכה וסיומה, התרחשו תוך מחצית השעה.
אבל הנסיך שִׂגְשׂוּגוֹ היה שמח ונבון ועשוי לבלי חת. כאשר מחצית מאוכלוסיית ממלכתו צומצמה, הוא זימן לפניו אלף ידידים בריאים ועליזים מבין אבירי וגבירות חצרו. יחד עמם, פרש הנסיך לבדידות אחד ממנזריו המבוצרים. היה זה מבנה נרחב ומפואר, יציר דמיונו האקסצנטרי אך אצילי של הנסיך. חומה חסונה ונישאת הקיפה את המנזר, חומה שנקבעו בה שערי ברזל. משנכנסו אנשי החצר אל המנזר, נטלו הם פטישים וכבשנים וריתכו את הבריחים למקומם.
הם החליטו שלא להפקיר אף פתח כניסה או יציאה לידי דחפים פתאומיים של ייאוש או טירוף מבפנים. המנזר היה משופע אספקה. ייתכן שאמצעי זהירות שכאלה יאפשרו לאנשי החצר להתריס נגד ההדבקה. העולם החיצון יוכל לדאוג לעצמו. בינתיים, הייתה זו שטות להתאבל או להרהר. הנסיך סיפק את כל אמצעי הבידור: היו מוקיונים, היו רקדני בלט, היו שחקנים, היו מוזיקאים, היה יופי, היה יין. כל אלו, וביטחון, היו בפנים. בחוץ היה המוות האדום.
לקראת סוף החודש החמישי או השישי של הבידוד, בידר הנסיך שגשוגו את אלף אורחיו בנשף מסיכות מפואר באופן יוצא-דופן. זה היה נשף חושני, פרוע. אך ראשית, אספר על החדרים שבהם התקיים הנשף. היו שבעה כאלה: סוויטה מלכותית. בארמונות רבים, סוויטה כזו מורכבת ממסדרון ארוך וישר, כאשר הדלתות המפרידות בין החדרים מחליקות כמעט עד הקיר בכל צד, על מנת שלא לפגוע ברושם הכללי. המקרה שלפנינו היה שונה מאוד, כפי שאולי ניתן לצפות מחיבתו של הדוכס לָמשונה ולביזארי. החדרים היו מסודרים באופן בלתי סדיר כל כך, שלא היה ניתן להכניס יותר מאחד מהם לשדה הראיה בכל פעם. היו שם פניות חדות לשמאל ולימין, באמצע כל קיר היה חלון גותי גבוה וצר שהשקיף אל המסדרון הסגור שרדף את קימורי הסוויטה. החלונות הללו היו עשויים זכוכית צבועה, שגווניה השתנו בהתאם לצבע הבולט ביותר בעיצוב החדר אליו נפתח החלון. החדר המזרחי ביותר, לדוגמה, היה צבוע כחול, וחלונותיו היו, בהתאם, צבועים כחול עז. החדר השני הכיל קישוטים וטפטים סגולים, וכאן היו השמשות סגולות אף הן. השלישי היה ירוק כולו, וכך גם חלונותיו. הרביעי רוהט ונצבע כתום, החמישי לבן, השישי לילך. החדר השביעי כוסה היטב בטפטים עשויים קטיפה שחורה, שהודבקו על גבי התקרה והחלונות, נופלים בקפלים כבדים על שטיח עשוי אותו חומר וגוון. אבל בחדר הזה, ורק בו, צבעם של החלונות לא היה זהה לזה של הקישוטים. השמשות היו צבועות ארגמן: גוון דם כהה. האביזרים המוזהבים ששכבו פזורים או השתלשלו מתקרות החדרים לא כללו אהילים או פמוטים. אף מנורה או נר לא הטילו את אורם אל תוך החדרים. אבל במסדרונות שביציאה מהסוויטה, ניצבו, מחוץ לכל חלון, חצובות כבדות. כל אחת מהחצובות נשאה מחתה של אש בוערת שהקרינה דרך הזכוכית הצבועה, והאירה את החדר באור מסנוור. כך נוצרו מגוון מראות עליזים ופנטסטיים. אך בחדר המערבי, האחורי, אור האש שזרם דרך השמשות הצבועות ואל הקטיפה התלויה היה מבהיל וקיצוני מכל. הוא יצר מראה פראי כל כך לפניהם של הנכנסים, שרק מעטים מתוך החבורה היו אמיצים דיים להציב רגלם על מפתן החדר.
באותו חדר ניצב, שעון על הקיר המערבי, אורלוגין הובנה עצום. מטוטלת השעון נדה מצד לצד, משמיעה צלצול קהה, כבד, מונוטוני. כשמחוג הדקות השלים את הקפתו סביב פני השעון, והשעה עמדה להלום, עלה מתוך ריאותיו המתכתיות של האורלוגין צליל בהיר ועז ועמוק ומוזיקלי להחריד, אבל גם ייחודי כל כך בתוויו שהמוזיקאים שבתזמורת היו מוכרחים לעצור, רק לרגע, את ההופעה, כדי להסכית לצליל. וכך, בהכרח, רקדני הוולס חדלו מהתפתלויותיהם, ונוצרה הפרעה קצרה של השמחה הכללית, שבמהלכה נשמעו צלצולי השעון. ניתן היה לראות את העליזים ביותר מחווירים, ואת המבוגרים והרגועים יותר מעבירים את ידיהם על מצחיהם, כמתוך הרהור מבולבל. אבל כשההדים שככו לבסוף, התפשט צחוק קליל בין הנאספים. המוזיקאים הביטו זה בזה, חייכו כצוחקים לעצבנותם ולשגיונותיהם, ונשבעו בלחישה שבצלצול השעון הבא יגיבו אחרת. ואז, שישים דקות (המכילות שלושת אלפים ושש מאות שניות של זמן אבוד) מאוחר יותר, הגיע עוד צלצול שעון, ושוב אותה אי- נוחות ורעד והרהורים כמקודם.
אך למרות הדברים הללו, הייתה זו הילולה עליזה ומפוארת. לדוכס היה טעם ייחודי. הייתה לו השקפה משלו לגבי צבעים וקישוטים. הוא זלזל בעיצוב שנעשה על פי האופנה. היו לו תוכניות משלו, תוכניות יוקדות ונועזות, ורעיונותיו זהרו בברק ברברי. היו שחשבו אותו למשוגע. ההולכים אחריו חשו שאינו כזה. היה הכרחי לראות אותו ולשמוע אותו ולגעת בו כדי להיות בטוחים שאינו כזה.
הוא ניצח על קישוטם של שבעת החדרים לרגל המשתה הגדול, והיה זה טעמו המנחה שהעניק אופי לנשפי המסכות שערך. הם היוגרוטסקיים, ללא ספק. היו בהם זוהר וביזאר ודמיון ודם, בדומה למחזה "הרנני" מאת ויקטור הוגו. היו שם דמויות שהתפתלו בערבסקות בגפיים שאורכן לא תאם זו את זו. היו שם דמיונות הזוייםכשל מטורף. היה הרבה מן היפה, הרבה מהמופקר, הרבה מהמשונה, קצת מהנורא, ולא מעט מהעשוי לעורר גועל. חלומות מגוונים התהלכו הלוך ושוב בתוך שבעת החדרים. אותם חלומות- הם התפתלו מצד לצד, משקפים את צבעי החדרים, גורמים למוזיקה הפרועה שנוגנה על ידי התזמורת להישמע כמו הד צעדיהם. עתה מכה שעון ההובנה שעמד בהיכל הקטיפה. ואז, לרגע, הכול קופא, הכול דומם מלבד קולו של השעון. החלומות נוקשים- קפואים בעומדם. אבל הדי הצלצול גוועים - הם נמשכו רק רגע - וצחוק קל, חצי-חנוק, צף אחריהם בהתפוגגם. ועכשיו המוזיקה מתנפחת, והחלומות חיים, מתפתלים הלוך ושוב בשמחה גדולה מתמיד, משקפים את צבעי חלונות הזכוכית הצבעוניים שדרכם זורמות קרני החצובות. אבל אף אחד מבאי הנשף לא תועה אל החדר המערבי ביותר מבין השבעה, כי היום דועך והולך, והנה אור אדום יותר זורם דרך השמשות הצבועות צבע דם, ושחורם של הבדים התלויים נעשה מחריד. האדם שמציב את כף רגלו על השטיח העשוי פרוות צובל עשוי לשמוע, מכיוון שעון ההובנה, תו עמום, אמפתי וקדורני בהרבה מכל צליל שעלול להגיע לאוזניהם של העוסקים בשמחות מרוחקות יותר, בשאר החדרים.
אך החדרים הללו היו מאוכלסים בצפיפות, ולב החיים פעם בהם בקצב חולני. והחגיגה הסתחררה הלאה, עד שלבסוף נשמע צלצול חצות מתוך האורלוגין. ואז חדלה המוזיקה, כפי שסיפרתי. והתפתלויותיהם של רקדני הוולסים פסקו, וכל הדברים חדלו באי נוחות כמקודם. אבל כעת שנים עשר צלצולים ארוכים היו אמורים להישמע. וככל שהשעון צלצל, אולי עוד ועוד הרהורים הזדחלו, עוד זמן ניתן להם בתוך מחשבותיהם של המהורהרים מבין המסובים. וכך קרה, שלפני שהדיו האחרונים של הצלצול האחרון שקעו אל תוך תהום הנשייה של הדממה, רבים בקהל הפכו ערים לנוכחותה של דמות עטוית מסכה, שאף אחד מהם לא שם לבו אליה קודם. וכשהשמועה על אותה נוכחות חדשה התפשטה בלחישות סביב, עלה מתוך הקהל זמזום, או המהום, של אימה ושל גועל.
באסיפה של דמיונות כמו זו שאת דמותה תיארתי, סביר להניח שמראה שיעורר התרגשות כזו, בהכרח איננו מראה רגיל. באותו נשף הותר רסן הדמיון כמעט לחלוטין; אבל הדמות ההיא חצתה במראהּ אפילו את גבולותיו הפנטסטיים של דמיונו של הנסיך. ישנם מיתרים בליבותיהם של הפזיזים ביותר שרוטטים רק למגעו של רגש. אפילו לגבי האבודים ביותר, שבעיניהם החיים והמוות הם בדיחות שמשקלן שווה, ישנם עניינים שאינם ראויים שישתעשעו בהם. נראה היה שכל הנאספים חשו שתחפושתו של הזר הייתה חסרת שנינות ובלתי הולמת. הדמות הייתה גבוהה וכחושה, והייתה עטופה מכף רגל ועד ראש בתכריכים. המסכה שהסתירה את פניה עוצבה באופן דומה כל כך להבעתה של גופה נוקשה, שאפילו במבט מקרוב היה קשה למדי לגלות את התרמית. ועדיין, כל אלו היו עשויים להיות נסבלים, ואולי אף מוסכמים על החוגגים, לולא טרחה המומיה ועיצבה עצמה בדמות המוות האדום. לבושו היה מרוח בדם, ומצחו הרחב, וכל תווי פניו, היו מנוקדים בזוועת השָני.
כשעיני הנסיך שגשוגו נפלו על הדמות המסתורית (אשר, כאילו על מנת לגלם את תפקידה באופן נאמן יותר, עקבה אחרי הרוקדים בתנועות קודרות ואיטיות), הוא נראה מזועזע. ברגע הראשון נרעד כולו, מאימה או מגועל, אבל ברגע הבא אדמו עיניו בזעם.
"מי מעז," דרש בקול צרוד מאנשי החצר שעמדו סביבו, "מי מעז להעליב אותנו באמצעות הכפירה הבזויה הזו? תפסו אותו והסירו את מסכתו- על מנת שנדע את מי עלינו לתלות, עם זריחת השמש, מביצורי החומה!"
הנסיך ניצב בחדר הכחול, כלומר, המזרחי ביותר, כשביטא את המילים הללו. הן הדהדו דרך שבעת החדרים בקול רם וברור, שכן הנסיך היה איש נועז וחסון, והמוזיקה הושקטה בנפנוף ידו.
הנסיך ניצב בחדר הכחול, כשחבורת אנשי חצר חיוורים לצידו. בתחילה, כשדיבר, נוצרו בקבוצה אדוות שנחפזו בכיוון הפולש. גם הוא היה קרוב למדי באותו רגע, וכעת, בצעד מכוון והדור, התקרב אל הדובר. אבל איכשהו, בשל אימה חסרת שם מסוימת שהתנהגותה המטורפת של הדמות השרתה על הנאספים, איש לא מצא בעצמו את העוז לעצור אותה. וכך, בלתי- מופרעת, המשיכה הדמות וצעדה למרחק של כמטר מגופו של הנסיך. וכך, בעוד החוגגים הרבים מתכווצים, כאיש אחד, ממרכז החדרים אל הקירות, המשיך וצעד, ללא עיכוב אך באותו צעד קודר ומדוד שייחד אותו מלכתחילה, דרך החדר הכחול אל החדר הסגול, ומהסגול אל הירוק, ומהירוק אל הכתום, ודרכו אל הלבן, ואפילו עד לחדר הלילך, מבלי שתיעשה תנועה החלטית כדי לעוצרו. היה זה שם שהנסיך שגשוגו, מטורף מזעם ומבושה על פחדנותו הרגעית, מיהר דרך ששת החדרים, כשאיש מהחוגגים לא רץ בעקבותיו (בשל אימת מוות שנפלה על כולם באותו הרגע). הנסיך נשא פגיון שלוף. הוא ניגש, בפזיזות נמהרת, למרחק של כמטר מהדמות הנסוגה, כשהאחרון, שהשיג זה כבר את סף החדר הקיצוני, הסתובב והתעמת עם רודפו. הייתה זעקה חדה - והפגיון נפל, מנצנץ, על השטיח העשוי פרוות צובל. מיד לאחר מכן השתטח, מת, הנסיך שגשוגו. ואז, תוך שזימנו להם את האומץ הפראי שהוא מנת חלקם של הנואשים, השליך ציבור החוגגים את עצמו באחת אל תוך החדר השחור, ואחז בדמות שעמדה זקופה, ללא ניע, בצל שעון ההובנה. הם השתנקו באימה שאינה ניתנת לביטוי במילים אל מול התכריכים והמסכה דמוית הגופה, שכשהופשטה באלימות, לא חשפה שום צורה מוחשית.
כעת הכירו כולם בנוכחותו של המוות האדום. הוא הגיע כגנב בלילה. החוגגים נפלו, אחד אחד, בהיכלים מוכתמי- הדם של חגיגתם, ומתו כשהם קפואים בתנוחה הנואשת של נפילתם. ונשמתו של שעון ההובנה יצאה יחד עם זו של האחרון מביניהם, והלהבות שעל החצובות פגו. וחושך, ורקב, ומוות אדום, שלטו בכול.
————————————————————-
אדגר אלן פו נולד בבוסטון, מסצ׳וסטס שבארה״ב, 1809. מגדולי אנשי הספרות האמריקאית, ומראשוני סופרי ומשוררי המתח והאימה, ובפרט הספרות הבלשית. ״מסיכת המוות האדום״ פורסם לראשונה בשנת 1842. נפטר בשנת 1849. יצירותיו תורגמו לעשרות שפות ועובדו לעשרות סרטים (רובם בבימוי רוג׳ר קורמן).
מאיה קלופמן, ילידת תל אביב, 1995. סופרת, משוררת, ומתרגמת מגרמנית ואנגלית. חברת מערכת ״קול קורא״. עבודותיה, הן פרי עטה והן בתרגומה, הופיעו ויופיעו במגזין
תגובות
הוסף רשומת תגובה