סיפור קצר, מקור - דברי ימי מין זר / תומר מרבני

 

דברי ימי מין זר / תומר מרבני

שמחתי, שמחתי יותר משהרשיתי לעצמי לשמוח אם אמצא את הספר, אבל מצאתי את הספרים, לא את הספר עצמו. עלילת הספר הראשון, ״סוברביה״, נסבה אחר בלש פרטי הנמצא יום לפני פרישתו ומגלה כי אשתו נפטרה על כורסת הסלון שבביתם, מול מקלט הטלוויזיה, בשעת ערב מוקדמת. איכונים טלפוניים טרם היו אז, והבלש עצמו (ספרריאטת, זה שמו) ידע שזו נקמה קרה ומחושבת, משום שכל הסימנים הצביעו אל עבר ביתו לבן האריחים של מאהבה של אשתו ואויבו המושבע – לוקריאטת. אשתו לא ידעה שספרריאטת מחשיב את לוקריאטת לאויבו המושבע, אף לוקריאטת עצמו לא ידע זאת, אך מסכת ההיזכרויות של ספרריאטת של עברו אותו הוא חושף לקוראים, לא משאיר מקום רב לדמיון ולתחושה כי אתה נמצא בפרק מתקדם של סדרת ספרים ולא בספר הנמצא בפני עצמו כיחיד המדבר על אותם דמויות ואף ממציא שפה משלו – שהרי הסיומת "יאטת" איננה בעלת משמעות בשום שפה שהיא מלבד שפת הסופר בספר זה. פירוש המילה נע בקרב חובביו החל מ"צדק" וכלה ב"רוע" ו"אימפוטנציה". הספר השני סבל מתסמין "השני" ולפיכך לא זכה להערצת הקהל והמבקרים ובצדק, משום ש"אות, שתיים, מבט, אוויר" שמעבר לשמו המוזר אכן היה כזה אך בו בעת פשטני ביותר, לא גילה משיכה למשיכה נגדית מצד הקוראים. זה ספר שלא מנסה ולו במעט שיאהבו אותו ובכך הסתכם. הוא עקב אחר מתמטיקאית יפהפייה הרואה צורות באוויר אותן היא מנסה לתרגם למשוואות אלגבריות שלטענתה אם תוכיח בהן חוקיות, היא תגיע לפריצות דרך משמעותיות בתחומי האקזיסטנציאליזם, הרפואה, הכלכלה, והסקס. יומרנות כזו תוכל להיכתב רק על ידי אדם שאינו מתמטיקאי ואינו אישה (?), לא פלא שלקראת סיום הספר, בו המתמטיקאית חסרת השם נהייתה נימפומנית הרסנית רק משום שחשבה כי דרך חיים זו תעזור למחקרה ההולך ומאבד צורה, מתגלה הסופר כיצור שוביניסט חסר טאקט והבנה בסיסית בתחומים אותם הוא מתיימר להבין. למזלו, ספרו השלישי, "מקלדת", חיכה עד יעבור זעם ויצא לאור כעבור לא פחות מתשע עשרה שנים לאחר הכישלון הקודם. הספר מגלם שיטה חדשה המסבירה מדוע, חוץ מהשערוריה המובאת לעיל ורצון הסופר ככל הנראה לחכות עד שתשכך, הוא עבד עליו כל כך הרבה זמן. הוא מדמה בעלילת הספר חתול רחוב, רזה אך חביב למראה, שבכפותיו צםונות הייררכיות אנושיות המשתנות מצעד לצעד אותם הולך החתול, ומטביע אותן בכל אבן מרצפת במדרכת הרחוב עליה הוא הולך. אחר כך הוא מדמה אדם שאינו יודע איזו מרצפת, מבין אינסוף המרצפות, תכיל את ההייררכיה אליה הוא משתוקק הן כאזרח בכלל והן כאינדיבידואל בפרט, אך עליו לבחור באבן מרצפת אחת ולחיות על פיה ללא אפשרות ערעור או חזרה וכיו"ב. בתחבולה עלילתית, הראויה לשבח, בא הסופר לאחר האיש המסכן וחסר כל הידיעה כיצד בחירותיו שלו ישנו את כל מציאותו מקצה אחד לקצה שני תוך דקות אחדות, ובוחר אבן מבין ערימת אבנים המעטרת כניסה לבניין, עוצם את עיניו, זורק אותה, פוגע באבן מרצפת, החוזרת באורח פלא אליו כאילו הייתה בומרנג, שמחתי, שמחתי יותר משהרשיתי לעצמי לשמוח אם אמצא את הספר, אבל מצאתי את הספרים...

—————————————————-

תומר מרבני, יליד תל אביב, 1994. סטודנט לתואר ראשון בספרות וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. מקים המגזין ״קול קורא״. גדל ברמת גן בה הוא גם מתגורר כיום