סיפור קצר, מקור - * / קורן שומר
* / קורן שומר
כבר התרגלתי לקבל טלפונים באמצע היום לגבי סבא. הוא שנא את "זהב של מקום"
שזה בעצם שם גרוע לדיור לקשישים. גם אני לא מתתי על המקום. הדיסוננס בין
החיוכים של הצוות והעובדה שכל יום בערך מישהו אחר שם נפטר עשתה לי בחילה
בכל פעם שבאתי לבקר אותו. בעיקרון, הייתי מעדיף שסבא יגור איתי, אבל אני
יותר גר בעבודה מאשר בבית ואין מי שיטפל בו, ולי בטח אין כסף לשלם לאיזו
פיליפינית שתסתובב איתו כל היום. זה שאבא
ואמא לא מדברים עם סבא לא עוזר. אני יודע שסבא קשה, אבל אצלי צרובים בראש
הזכרונות הטובים, לא האיש הרוטן שבקושי קם מהמיטה שהוא נהיה עכשיו. סבא
שאני זוכר היה הולך חמישה קילומטר כל בוקר על החוף באשקלון, והיה תמיד
מסתובב עם הפועלים שלו. כשהם היו מרימים משהו כבד, הוא היה אומר "בוא, אני
אתן לך יד". אבל הזיכרון המתוק ביותר היה לישון אצלו ואצל סבתא זכרונה
לברכה בשישי בערב ולהתעורר בשבת בבוקר, כשסבתא מכינה לנו אוכל. לפני שהייתה
מורחת ריבה על לחם הייתה אומרת "יחזקאל, תפתח בשבילי" וסבא היה פותח את
הצנצנת ועושה את עצמו כאילו זה היה פתוח בכלל, וסבתא הייתה אומרת "גבר שלי
אתה, יחזקאל". אבא ואמא לא מבקרים את סבא, הם אומרים שאין מה לדבר איתו,
שהוא אומר שהם זרקו אותו שם ושהם יכולים לדחוף את הביקורים שלהם לתחת. את
החלק האחרון הוא אמר לי, הם כנראה השמיטו אותו בכל פעם שאמרו שפשוט אי אפשר
לדבר איתו.
אבל הטלפון הפעם לא היה באותו הטון המתנצל שהיה בדרך
כלל, כאילו הם מצטערים להטריח אותי כשהם מתקשרים. הטון הפעם היה כועס, כזה
שבא להגיד שסבא חצה גבולות. הם אמרו שסבא לא מוכן לקחת את התרופות שלו,
וכשניסו להכניס לו בכוח לפה את התרופה, הוא ירק אותה על אחד המטפלים וקילל
אותו בעיראקית. אז הלכתי ממקום העבודה תוך כדי התנצלות, ונסעתי ל"זהב של
מקום". בדרך התקשרתי לעדי, וניסיתי להסביר לה שאאחר היום. את עדי פגשתי
ביום ההולדת של חבר לפני שבועיים בערך, שחגג באיזה פאב. הוא הזמין שולחן
ענק ואני ועדי ישבנו כמעט בקצוות המנוגדים, אבל בסוף הערב הוא שאל אותי אם
אוכל לתת לה טרמפ הביתה כדי שלא תשלם על מונית. אז נסענו הביתה, והיא הייתה
קצת שיכורה וצחקה מלא, ושרה עם הרדיו. חשבתי 'הנה בחורה שלא אכפת לה
מכלום, יושבת באוטו של בנאדם שהיא לא מכירה ופשוט שרה, לא מזמזמת אפילו או
לוחשת אלא צועקת והאמת שגם דיי מזייפת'. מאז אותה הפעם, הקסם לא כל כך
הצליח להשתחזר, וכשסיפרתי לה שאני נוסע לסבא שלי והיא אמרה "למה אתה כל
הזמן נוסע אליו, אין לו קרובים אחרים?", שיחת ה"אני אתעכב היום" הפכה לשיחת
"אני חושב שלא אספיק היום בכלל, אז אולי בפעם אחרת."
כשנכנסתי
ל"זהב של", הבחורה בקבלה זיהתה אותי ואמרה, "אתה לא מבין איך הוא השתולל,
שלושה אנשים היה צריך להחזיק אותו, פתאום יש לו כוח, אה? כל היום ישן וללכת
מכות יכול." לא עניתי והלכתי לחדר של סבא. כשנכנסתי, הוא לא הסתובב אליי.
הוא שכב על הצד עם הפנים לחלון. על הרצפה היו מפוזרים הרבה כדורים וקופסת
הפלסטיק שפעם הכילה את כולם.
"סבא, מה קרה?" שאלתי.
סבא לא ענה. המשיך להסתכל בחלון. ידעתי שהוא לא ישן כי כשהוא ישן הוא נוחר בקול שאפילו אנשים בחוץ יכולים לשמוע.
"סבא, אתה יודע שהתרופות חשובות" אמרתי.
"מי צריך תרופות, עדיף למות כבר פה" סבא ענה.
"אל תדבר ככה."
"אלה פה הם רק מחכים שתמות, מה הם נותנים תרופות... תראה, אליהו הלך נתנו את החדר שלו לאיזה רוסי בכלל לא יודע עברית."
"סבא, הם דואגים לך והתרופות הן כדי שתרגיש יותר טוב" ניסיתי לרכך, ולשקר.
"בא פה אחד ילד כזה, חלש," סבא התחיל, "בחיים לא הייתי מעסיק אותו לא
לנקות רצפה כמה הוא חלש… בא אומר לי 'עזוב יחזקאל, אני אפתח את הקופסת
תרופות.' אמרתי לו עזוב, יא ג'חש, אני אפתח לבד. לא עזב, אמר לי 'אל
תתאמץ...' כאילו אני לא גבר בכלל. אז דחפתי את היד שלו שיעזוב התרופות… ואז
באו עוד שניים החזיקו אותי וניסו להכניס בכוח… בכוח ניסו להכניס לפה שלי
אלה… לי… לי צריך לתת עזרה עם קופסה? לי?"
הסתכלתי על סבא, הוא עדיין
לא הסתכל עליי, והתייפח. אספתי את הכדורים מהרצפה ונתתי לו לפתוח קופסה
חדשה ולקחת בעצמו. אחר כך סבא נשכב שוב, ולא הביט בי יותר אלא על החלון, או
שאולי בעצם, על התמונה של סבתא שעמדה על השידה.
--------------------------
קורן שומר, יליד הרצליה, 1991. בוגר תואר ראשון במדעי המחשב בטכניון ותואר
שני באותו התחום בבינתחומי הרצליה. עובד כיום במייקרוסופט וכותב סיפורים
למגירה
תגובות
הוסף רשומת תגובה