ראיון - אדריכלות-ספרות, חזון-מציאות

 

אדריכלות-ספרות, חזון-מציאות - ראיון עם אמנון רכטר

 

צילום - אור קפלן

 

תומר מרבני | מאיה קלופמן                            (תודה מיוחדת לשיר דגני על עזרתה הרבה בהכנת הכתבה)


אמנון רכטר ידוע כאחד האדריכלים המצליחים והידועים בישראל, עם רזומה עשיר הכולל את תכנון המשכן לאמנויות הבמה והיכל בתי המשפט בתל אביב, ובתי מלון ומתחמים תעשייתיים מהארץ ועד סין. בשיחה מיוחדת וכנה איתו הוא חושף את הקשר המפתיע והאינטגרלי של מקצועו לספרות, כיצד זה מרגיש להיות בן לאחת המשפחות המפורסמות והענפות בישראל, והיכן נכנס מיילס דייוויס באמצע. ראיון מקיף


"הקשר שלי לספרות התחיל עוד כשאמי, בילדותה, נלקחה למורת רוחה על ידי אמה לאודישן לעיבוד התיאטרלי הראשון של 'פצפונת ואנטון' בברלין". פוצח רכטר בשלהוב. "היא עלתה על הבמה, ואריך קסטנר שישב בשורות הראשונות שאל אותה לשמה (היא ענתה בשם לידתה 'האנהל'ה מאיירצ'ק'), ואז הוא ביקש ממנה לדקלם את הטקסט. בתגובה היא אמרה לו 'אני לא יודעת את הטקסט ולא למדתי אותו בעל פה, כי בכלל לא בא לי לעשות את הדבר הזה'. קסטנר התלהב מהתגובה הזאת והכריז 'זאת פצפונת!'. כך היא קיבלה את התפקיד. אז הקשר שלי לספרות הוא מתודולוגי-משפחתי".


הקדמה מרתקת זו כמו נתנה מענה לשאלות שעדיין לא נשאלו. אמנון רכטר הותיר תוך דקות אחדות רושם של אדם רב ידע וניסיון שיש לו הרבה מה לספר - וכך היה. הוא נולד בשנת 1958 למשפחה מפורסמת ומרהיבה - אמו, חנה מרון, הייתה הגברת הראשונה של התיאטרון, כלת פרס ישראל, ושיאנית גינס על הקריירה הארוכה ביותר אי פעם כשחקנית בתחומה. אביו, יעקב רכטר, היה גם הוא אדריכל מפורסם ופורה, האחראי בין היתר לתכנון היכל התרבות בתל אביב ובתי מלון רבים על קו החוף בעיר, וכמו אמו, גם הוא חתן פרס ישראל. סבו מצד אביו, זאב רכטר, היה אף הוא אדריכל גדול ופורה, כשבאמתחתו תכנון בנייני האומה בירושלים. בנוסף, רכטר הוא אח גדול לד"ר עפרה רכטר - מתמטיקאית ופילוסופית, והשחקנית המפורסמת דפנה רכטר - שזכתה פעמיים בפרס אופיר. ולבסוף, אחיו למחצה מצד אביו הוא המוזיקאי האגדי יוני רכטר, יוצא להקת "כוורת".


גדלת בבית בוהמייני, בטח הכרת הרבה מאוד אושיות.


"כן, זה היה בית של תרבות מצוינת. אבל הילדוּת שלי הייתה בנוף ים, בבית ספר שהייתה בו אינטגרציה עם ילדי המעברה, שהיו חברים טובים שלי. הייתי הולך אליהם והם אליי, ולא הייתה מודעות בכלל לנושא של שכבות חברתיות, לא הייתי מודע לה בכלל עד שסיימתי את הצבא. האישיו המזרחי-אשכנזי פשוט לא היה קיים אצלנו. בתוך הבית עצמו באמת היה מניין של שחקנים, אדריכלים, כותבים... אנשים נורא חופשיים והרבה פעמים גם מאוד פרועים. תמיד גם היינו מוזמנים למסיבות של ההורים, לא אמרו 'אתה תלך לחדר שלך ותסגור את הדלת'. היו שם למשל אורי ברנשטיין, דני קרוון, הדרה לזר, ע. הלל, ועוד. אז מצד אחד גרנו בעולם הגדול, ומצד שני הייתי הייתי דיי עכבר הכפר. לא הייתי נוסע לתל אביב. היינו קבוצת חברים מנוף ים ומהרצליה. היה לי גם אוסף תקליטים, שהיה כלול בו אפילו ה-'Dark Side Of The Moon' הראשון בארץ, שגלי צה"ל ביקשו ממני להשאיל להם. אנשים נורא נתפסים, גם בגלל העיסוק שלהם ושל הוריהם, כ'אריסטוקרטיה' ישראלית. אני נורא לא אוהב את ההגדרה הזאת. היא לא נכונה. אני כן חושב שיש הבדל בין תרבות פולקלורית לתרבות גבוהה, ואני חושב שהשאיפה לפרפקציוניזם יכולה להוביל לסוג של אליטיזם במובן של הניסיון שלך לייצר משהו באיכות מאוד גבוהה. אבל זה לא סנוביות. אין לי שום יומרות לזכויות יתר בשום דבר. אני מאמין שבכל יום שאני קם בבוקר אני צריך להוכיח את עצמי מחדש כבן אדם ראוי. אבל אני כן מחפש דברים ברמה הגבוהה ביותר, זה האתוס שינקתי".

 

 

 

 

בית של תרבות מצוינת. חנה מרון ויעקב רכטר ז"ל. צילומים - ויקיפדיה, ראובן קסטרו

כיצד אתה מקשר בין עולם האדריכלות לעולם הספרות?


"הערצתי לכתיבה וליכולת לצרף מילים, עם תפיסה הן של מאקרו והן של מיקרו, והיכולת ליצור סטרוקטורה של מילים שהיא מעט גדולה מאיתנו, זה דבר שבראש ובראשונה מתחבר אצלי לילדוּת. אותה המיתולוגיה של כתיבה, ספרות, מחזאות - מתחברת לארכיטקטורה. תפיסה של אלמנטים שרואים רק חלק מהם בתהליך של זמן, בונה איזשהו דימוי תלת-ממדי שמאוד מזכיר תהליך של קריאה ספרותית. העיסוק במאקרו ובמיקרו מגלה בו עם הזמן יופי פנימי, ובתהליך של זמן אתה בעצם בונה יופי כללי. האדריכלות סופחת ולוקחת מהספרות ומואצלת ממנה, בצורה שבה מנסחים במילים את הדברים שקשורים באדריכלות. כי באדריכלות מדברים על שפה ותחביר, והיכולת לקחת את המילים האלה לתיאור תהליך של חשיבה או פרשנות אדריכלית, אולי מראה בעצם על דלות במושגים האדריכליים, או אולי לחלופין על עושר. באדריכלות, הגבולות של הפרויקט והסיפור רב הרבדים שהוא מבטא, מאוד דומים לספרות - יש לנו את הסיפור ואת השפה שבה משתמשים כדי לספר אותו. הסיפור של הבניין מושפע באופן משמעותי מהמרחב שנמצא סביבו, בשילוב הפן שמתייחס לתרגום ליטררי של רעיונות, שהבניין צריך לבטא במישרין מהבחינה הטקסטואליות שלו. ברוב המקרים אדריכלים נכשלים בדבר הזה, כי היופי באדריכלות הוא בזה שניתן לתת הרבה פרשנויות, ואין משמעות אחת שממסגרת את הרעיון האדריכלי לדבר שטחי אחד. אם אני למשל בונה בית כנסת בצורה של תפילין או בצורה של כיפה, זה יהיה תרגום ליטררי לצורה". 

 

 

 

 

למעלה - בית ההבראה מבטחים בזכרון יעקב (1968) בתכנון יעקב רכטר, למטה בצד ימין - קולנוע אורות בבאר שבע (1957) בתכנון זאב רכטר, בצד שמאל - מלון הילטון בתל אביב (1965) בתכנון יעקב רכטר. התמונות באדיבות אמנון רכטר

כשאתה ניגש לפרויקט חדש, אתה מסתכל על עצמך יותר כאדריכל או יותר ככותב?


"בהרבה פרויקטים אני מאוד אוהב לשלב בין השניים. למשל עכשיו, כשאני כותב את הספר שלי, אני בונה אותו בין האדריכלות לכתיבה".


איך?


"הוא מתעסק בתהליך של ביצוע פרויקט בית המשפט בתל אביב, שתכננתי לפני כמה שנים. זה ספר מאוד פרגמנטרי, שכל פרק מתעסק באספקט אחר של התהליך. הוא כמעט לא כולל תמונות, הוא לא 'פיין' כמו המגזינים המוחצנים ומה שנקרא 'קופי טייבל בוק' - ששמים אצל רופאי שיניים או בסלון בורגני כדי להראות על 'הבנה' בעיצוב - אני מנסה באופן מודע לחלוטין לא להיות כזה. יש כל מיני טקסטים מעניינים שנכתבו, ויש עבודת אמנות שנוצרה במיוחד לספר בשם 'בית משפט לילי', מאת תומר גניהר. הוא הלך בלילה לבית המשפט ותיעד אותו כמעין ישות זרה ומוזרה, והפך אותו למשהו אחר, עם צילום בשחור-לבן. אני מוציא את הספר בהוצאה עצמית דרך העמותה שהקמתי - 'מרכז רכטר לאדריכלות'. אני בדרך כלל חושב הרבה בצורה סינמטית על דברים, אבל ספרות היא מקור לסוג של אינספירציה או רעיונות, פחות דברים ישירים שקשורים לתכנון. למשל, בצורה שבה מישל וולבק, המוערץ עליי ביותר, מתאר את חייו בפריז בספרו 'סרוטונין'. יש בספר הזה מציאות חיים מאוד מייאשת, סוג של הד של התקופה שלנו בעיני וולבק, הוא מתנתק מכל החיים שלו והולך לאיבוד בצרפת. הדרך שבה הוא מתאר את הרחוב ואת השוטטות בעיר מול השוטטות באזורים הכפריים, מייצרת מעין הנגדה מאוד מעניינת בין ההליכה לאיבוד שם או שם. צורת התיאור הזאת יכולה להיות משהו שמדליק אצלי איזשהו רעיון, שיכול לבוא לידי ביטוי בתכנון של פרויקט. זה יכול לבוא לידי ביטוי ברעיון לפרויקט שבו יש מבנה ו/או סדרה של מבנים, שבה אייצר סוג של גדה בין המבנה לבין האזור הפתוח, שתתן שתי פרשנויות לשוטטות - שוטטות אורבנית ושוטטות בטבע. פה מתחיל התהליך בו אני מייצר את התחביר הספרותי כשהוא ארכיטקטורה, כשהמקור בא מרעיון שבא לי מקריאה, ומהניתוח שלה. בעצם לקחתי את הסיפור ועשיתי ממנו סוג של תפיסה ביקורתית, שמנתחת אלמנט כפי שהוא מתבטא בספר, והעברתי אותו לעולם האדריכלות". 

 

 

 

הערצה גדולה. מישל וולבק. צילום - ויקיפדיה

יש עוד יצירות, לאו דווקא ספרותיות, שאתה רואה בהן איזושהי השראה?


"זה כל הזמן משתנה. כלומר, אני סוג של ספוג עם הפרעות קשב וריכוז. הספיגה שלי היא לא ספיגה טוטאלית. הצורה שבה אני צורך תרבות, אמנות, מוזיקה, וכד' היא מאוד לא מבנית. בצעירותי, הייתי מתאהב בסופרים וקורא את כל היצירות שלהם. זה התחיל עם הנריק סנקביץ' ו'בישימון ובערבה', המשיך עם רומן רולן וסדרת הספרים 'ז'אן כריסטוף', ואחרי כן עם יצחק בשביס זינגר, וכלה בסלינג'ר. הדברים שמשפיעים עליי הם 'Cross-Cultured'. למשל, אני ובתי רואים כרגע לא מעט סרטים של אלפרד היצ'קוק (היא ובני יתחילו תואר ראשון בקולנוע השנה), ואמנם זו הצפייה השנייה או השלישית שלי בהם, אבל כעת אני צופה בהם מעיניה של בתי - במבט הרבה יותר ביקורתי. אני מפרק אותם לגורמים, מחפש בהם נושאים שחוזרים על עצמם, ואלו הדברים שבעצם הופכים לחומרי האדריכלות. לספרות בהחלט יש מקום מאוד משמעותי בחיי, לא רק בגלל שזה חומר בעירה לעבודה. כלומר, אני לא חי רק בשביל לעשות ארכיטקטורה - שהיא חלק משמעותי מחיי - אני גם חווה הנאה ממשהו שאולי הייתי יכול להיות טוב בו ולעולם לא אדע זאת. כשאני קורא, אני כאילו עושה משהו שלא עשיתי אף פעם. בסופו של דבר, יש משהו בספרות יפה ובכתיבה שבעזרתם, באמצעים הכי פשוטים, אתה מגיע למקום הכי עמוק. יותר מקולנוע, יותר מארכיטקטורה, יותר מאמנות פלסטית - זה אותיות על נייר לבן. יש משהו בצורת הביטוי הקולנועי שיש בו החצנה של הביטוי הקולנועי עצמו. אתה אומר לעצמך 'וואו, איזה חומר יש להם. יש להם את מה שהם מצלמים, שחקנים, מצלמה, תאורה, בימוי, וידאו-ארט, ציור, פיסול, גלריה, קונטקסט, צבע, מכחול, וכן הלאה'. אבל פה יש אותיות. זה מלמד אותך צניעות ונותן לך פרספקטיבה. לכן אני הכי מעריץ סופרים". 

 

 

 בית המשוררת אסתר ראב בתל אביב (1927) בתכנונו של זאב רכטר. התמונה באדיבות אמנון רכטר

רצית להיות אדריכל בתוך תוכך, או מתוך איזשהו קונפורמיזם?


"לא, לא ידעתי בכלל. החלטתי להיות אדריכל מתוך בדיקה. אני חשבתי בכלל להיות מוזיקאי, ורציתי ללמוד ניצוח. אבל אחרי הצבא הייתי מאוד מבולבל, ואז נקרתה בפניי ההזדמנות ללמוד בחו"ל. למזלי ולשמחתי התקבלתי בשנת 1981 לבית הספר לאדריכלות הטוב בעולם, ה-AA בלונדון (Architectural Association), שאיפשר לי לפתח את עצמי בכלים שלי. זה גם היה בתקופה מאוד מאתגרת באנגליה - פיגועי ה-IRA, שלטון תאצ'ר, המלחמה בפוקלנד, שביתת הכורים... בית הספר שלי היה גם מאוד קיצוני ולא הבנתי מה קורה לי בכלל, אבל היום אני יודע כמה לא הבנתי ולא היה לי צ'אנס. היה לי מאוד מאוד קשה, בחור ישראלי שמנסה להבין בכלל מה קורה שם. וגם נחתתי, ילד סקרן בן 21, הישר לתוך דבר נוסף אך, להבדיל, נהדר שרווח במדינה הזאת באותה התקופה - תרבות הפאנק. הלכתי ללא מעט הופעות - באוהאוס, סוזי אנד דה באנשיז, יורית'מיקס, ג'ו ג'קסון (בתקופה שהוא היה אנגרי יאנג מן), אלביס קוסטלו; ותמיד גם התעניינתי מאוד בג'אז חופשי, אז בלונדון היו הרבה פסטיבלי ג'אז שזכיתי לראות בהם גם להקות ואמנים (לא רק תוצרת בריטניה) כמו מיילס דייוויס הגדול, הוות'ר ריפורט, הוורלד סקסופון קוורטט, לסטר בואי, ועוד 'מטורפים' בסגנון. היו המון דברים אז 'לקחת' מלונדון, אז 'לקחתי' מה שהצלחתי. והלימודים עצמם? הם היו בכלל לימודי אמנות, עם מיצגים ומוזיקה. חלק מהעבודה שלי בכלל לא הייתה לשרטט בניינים, אלא 'לשחרר את המוח' - אמרו לי 'לך תעשה פרויקטים'. הייתה תקווה מאוד חופשית שאיפשרה לנו לבעוט בכל מה שהכרנו, במיוחד עם מורים כמו רם קולהאס, זהא חדיד, פיטר ווילסון, נייג'ל קואטס, ורודריגו פרז. המחשבה על אדריכלות כמשהו שאני באמת מחליט לעשות אותו בלב שלם, הייתה רק אחרי שחזרתי לארץ, וסבתי - אמא של אבא שלי - נפטרה. היינו מאוד קרובים. היא גם הייתה דמות מיתולוגית מדהימה - הגננת הראשונה בתל אביב. גם לאבא שלי היו את אותן תהיות מול הוריו כשהיה צעיר, אבל ההתמודדות היא התמודדות טובה. מאוד תמכו, אבל בו בעת לא נתנו הנחות. רק אחרי שעבדתי בסביבות השנתיים במשרד של אבא שלי, פתאום הבנתי שזה הייעוד שלי, זה הכלי שבאמצעותו אני יכול לבטא בצורה הטובה ביותר את כל הרעיונות וה'ספוגיות' הזאת שיש לי. כל הידע שיש לי במוזיקה, ספרות, אמנות, קולנוע, וכל הדברים שאני סקרן לגביהם וקורא עליהם, המקום הכי טוב לבטא את כל האינטרדיסציפלינריות הזאת שהיא אני - זה דווקא בארכיטקטורה. כי היא אם כל האמנויות. יש שם תמיד את הכל בכל מקרה".

 

 

 

מגדל בית המשפט בתל אביב בתכנונו של אמנון רכטר (התמונה באדיבותו)

 

אז היית גאה, לא אמרת "הנה, גם אני עכשיו חלק מהמשפחה הזו".


"תמיד ידעתי להבדיל בין האהבה וההערצה שלי לאתוס האדריכלי, כפי שהוא מתבטא ע"י אבי וסבי. גם ידעתי, בעזרת הפנמה והכלה, להוציא מכך משהו עצמאי ואוריגינלי לגמרי. אני גם חושב שלעומתם, החשיבה שלי היא באמת חשיבה ביקורתית והרבה יותר מודעת לעצמה. כמו שהדור שלי זה הדור שהתחיל לדבר - הדור של ההורים שלי לא דיבר. היה קשה מאוד לקחת את אבא שלי לשיחת פתיחוּת, שבה מדברים אחד עם השני על מה שכואב, לנסות לנתח את המצב. זה קשה. 'דור הפלמ"ח' כזה. בדור שלי כן יש יכולת להתבוננות פנימית, לראות 'היכן אני נמצא', ולחפש את המיקום הזה לא רק דרך העיניים שלי. לכן לא הלכתי לאיבוד. הבניינים שלי שונים מאוד מאלו של אבא שלי ושל סבא שלי, וכך גם דרך העבודה שלי. אז כן, אני רכטר ואני מאוד גאה בכך. המשרד שלי הוא משרד האדריכלות הכי ותיק בארץ - אנחנו קיימים כבר מאה שנה. דבר שאין לו אח ורע בארץ. זאת כשכל דור באמת ידע לחפור לעצמו את היסודות האישיים שלו בתוך השביל הזה".


רכטר, איש נאה ותמיר, מספר באדיקות ובאינטליגנציה חריפה אודותיו, ללא שמץ של התנשאות ותחושת עליונות. אפילו רעשי רקע שטרדו אותנו הלוך ושוב, לא הסירו לרגע את העניין הרב שפיתח בדיבורו (למרות שקטעו את חוט מחשבותינו תכופות). ניכר כי אהבתו למקצועו לא הולכת ונחלשת עם הזמן, ואסירוּת התודה על קריירה ענפה ורבת שנים, שנראה שעוד לא מוצתה עד סופה למרות זאת, מעוררת קנאה מרגשת.


מה אתה חושב על העבודות שלך?



"הן עבודות מאוד טובות באופן כללי, שהושגו במאמץ מאוד גדול. אני עושה כמעט רק עבודות ציבוריות, כמו תיאטרון הקאמרי, בתי המשפט, היכל התרבות... אלה דברים בעלי משמעות בחיי אנשים. וגם כי יש להן סיכוי לשרוד את הזמן ולא להתיישן, המהות התכנונית שלהן יחסית אבסטרקטית. הן לא נתפסות לאופנה מסוימת, הן באות שונות אחת מהשנייה. אני מפתח כל בניין כמו סיפור, עם התחלה-אמצע-סוף. הדברים שקורים לבניין, וקורים לי ולאנשים מסביבי, נמצאים בשפת המבנה. לכן, השפה הזאת באה ממקום יותר יציב מסתם איזשהו קו. זה לא מגיע מעיסוק ב'אני אני אני' כמו הרבה פורמליסטים, כפרנק גרי או זהא חדיד או דניאל ליבסקינד, שחושבים ש-'It's all about form'. זו מין קפריזה אישית שמתבטאת במשהו פיסולי, ואני מאמין שזה מרדד את השיח האדריכלי. השפה האדריכלית צריכה לנבוע מעומקים ומקומות אחרים. כל בניין בא ממקום אחר ומתפתח כסיפור, הוא מתחיל כרעיון ומתבטא במשהו, ואז משתנה למשהו אחר, ועובר כל מיני מטמורפוזות כי אנשים שונים מגיבים אליו. אני עובד בצוות, וזה צוות נהדר שאני קשוב לו, שהרבה פעמים גם נותן לי ביקורת. דברים כל הזמן משתנים, עד שזה מגיע לכדי תוצר סופי שבונים אותו". 

 

 

 

 הדמייה לפרויקט חדש בסין בתכנונו של אמנון רכטר (התמונה באדיבותו)

על מה אתה עובד כעת?


"רוב הפרויקטים שלנו הם קצת כמו אצל פרויד, נעים בין הארוס לתנטוס. מצד אחד, הם מתעסקים בהנאה ואירוטיקה - למשל, אנחנו משפצים ומשדרגים כעת את ביתן הלנה רובינשטיין (שייקרא מעתה ״ביתן אייל עופר״), אחד הפרויקטים החשובים ביותר של אבא שלי, ומהמבנים החשובים שנבנו בכלל, בטח לאמנות. אנחנו עושים הרבה מהפכות - מצד אחד הרבה שימור, ומצד שני הרבה מאוד יצירתיות. יש פרויקט חדש ונהדר שקיבלנו, פרויקט הדגל של אשדוד - המרכז לתרבות אנדלוסיה ולפיוט, שגם הולך להיות משכן התזמורת האנדלוסית. בנוסף, תכננתי ואני מתכנן גם ספריות. חשבו שתהיה ירידה עצומה עם הדיגיטציה ואמרו 'לא יקנו ספרים יותר', אבל זה חוזר ובגדול. הספריות עשו טוויסט. תכננו למשל ספריה מדהימה בכפר סבא, שעובדת בתור מין הייבריד של תרבות - גם ספריה וגם מקום להרצאות, מפגשים, ותערוכות. הספריה פתאום הפכה למעין כלי שמחובר להמון מקומות חברתיים-אמנותיים, וככזאת היא פתאום יכולה לצמוח. מצד שני, התנטוס, החרדה, מתבטא במקום המצמית הזה של בתי חולים ובתי משפט. מקומות של סטרס. עכשיו אנחנו עובדים על שלושה בתי משפט - בחדרה, בטבריה, ובצפת. מעניין שהקריירה המקצועית שלי מתעסקת באלמנטים חברתיים ופוליטיים נורא משמעותיים, והחוט שמקשר ביניהם זה החוט של כל הדברים האחרים - של הספרות, המוזיקה, הקולנוע, והאמנות".

 

 

 

 אוהב ומעריץ את האתוס האדריכלי. אמנון רכטר במשרדו. צילום - ויקיפדיה

ואיך "מרכז רכטר" משתלב עם העשייה הזאת?


"'מרכז רכטר' זה תוצר במידה רבה של כל מה שדיברנו עד עכשיו. יש היסטוריה ענקית של מאה שנה ושלושה דורות, של המון פרויקטים, שחלקם לא בוצעו, ותחומי עניין מאוד רחבים של אמנות וספרות. כל זה היה עד לפני שלוש שנים בדקונסטרוציה מוחלטת. יחד עם שני אנשים יקרים, דנה ורוי גורדון - הוא מנכ"ל המשרד והיא האוצרת של בית האדריכל - הקמנו את 'מרכז רכטר לאדריכלות' במחשבה של לאגד את כל הנושאים האלה, כי כולם קשורים לאדריכלות. הקמנו מערך מסודר, עמותה ללא כוונת רווח, שיש לה הנהלה, אגודת ידידים, תורמים, וגם פעילויות מוסדרות, כמו הנגשת כל החומר בחינם לכל מי שרוצה. עשינו, למשל עכשיו בתקופת הקורונה, פרויקט יפה במיוחד בשם 'The New Dictionary Of Things', שבו ביקשנו מכל מיני אנשים לקחת משהו שאתה מעוניין לשמור ומשהו שאתה מעוניין לזרוק. לא משנה אם זה דבר גשמי או רוחני. עכשיו אנחנו עושים גם פרויקט מדהים בפסטיבל אדריכלות בלונדון סביב הנושא של כוח - אז לקחנו את בית המשפט, כיכר אתרים, ומלון הילטון וקו החוף. אני מכין עכשיו עם הילדים שלי ובעזרת אנשים נוספים שלושה סרטים בנושא. 'מרכז רכטר' בעצם משווע לשיתופי פעולה, לאנשים שיבואו עם רעיונות ויגידו 'אנחנו רוצים בעתיד, אם יהיה וכאשר יהיו, מספר דוקטורנטים שיקיימו מחקר אצלנו'. המרכז קיים רק שנתיים וקצת, אבל במהותו יש בסיס לניסוח מחדש של השפה האדריכלית דרך האמנויות האחרות. יש יחסי הגומלין בין האדריכלות לכל המרחב הזה של החברה-פוליטיקה ואמנות. כמובן גם צריך להרים קצת את האדריכלות מהיומיום שלה מצד אחד ומהיוקרתיות שלה מהצד השני".


כוונתך?


"'סביוני' זה ומגדלי יוקרה וחומרי יוקרה, כל הקשקשת הזאת. אני קורא לזה 'ערוץ 2'. תסתכלו על הפרסומות, זה הכל קשקוש. הכל בידיים של חברות פרסום ומיתוג. צריכים להחזיר את המרכזיות של האדריכלות בתהליכים החברתיים והתרבותיים שקורים בכל חברה ובכל תרבות. תחשבו על אדריכלים במאה ה-17 כמו בורומיני, פלדיו, לאונרדו... היו עשרות או מאות אדריכלים שהובילו תהליכים חברתיים ויצרו מניפסטים, איפה זה היום? אנחנו צריכים לקדם את האג'נדה שלנו. זה המניפסט שלנו - שאדריכלים לא ייתפסו רק כנותני שירותים. למשל גם אדריכלים שבונים מעבר לקו הירוק. אני לא בונה מעבר לקו הירוק. מי שמתכננים את ההתנחלויות הם אדריכלים שחיים בירושלים או בתל אביב או בחיפה, והם לפעמים אפילו בעלי נטיות שמאלניות. אם כל האדריכלים היו מחליטים יום אחד שעושים שביתה ולא בונים בהתנחלויות, מי היה עושה את זה במקום? אולי זה היה עוזר להפסיק את הכיבוש. באופן עקרוני, המקצוע הוא אותו המקצוע. יש אמצעי ביטוי שונים, אבל לכל אחד יכולה להיות אג'נדה. כל אחד יכול להגיד מה המקום שמעניין אותו ואכפת לו ממנו. איפה הוא שם את הקו האדום. או הירוק".