ראיון - לבחור נתיב

 

לבחור נתיב: ראיון עם הסופרת והמתרגמת זֹהר אלמקייס

 

תומר מרבני

 

 

צילום - אורן זיו

 

 

זֹהר אלמקייס היא מהשמות היותר מסקרנים בספרות העברית כיום. תוך זמן קצר הופיעו תחת שמה שני תרגומים לספרים חשובים ועוד ספר מקור אחד קצרצר אך עשיר ביותר - "בית הנתיבות". בשיחה מרתקת ומעשירה עמה היא חושפת מוטיבים שעמדו לנגד עיניה ככותבת וכמתרגמת, כיצד היא מצליחה לזגזג בין עיסוקים אלו לבין כתיבת דוקטורט באנתרופולוגיה, ואיך צילום מלפני כמה שנים באינסטגרם התגלגל לכריכת ספרה

 

 

בגיל 33 בלבד, זֹהר אלמקייס לא עוצרת - הטייטל 'סופרת ומתרגמת' צמוד לה אל הטייטל 'דוקטורנטית לאנתרופולוגיה' באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, אליהם מתווספים העבודה על טקסטים למדיומים נוספים, ועיסוק כצלמת חובבת. אמנם הזגזוג בין תל אביב לניו יורק עלה על שרטון נוכח משבר הקורונה, אך אלמקייס נותנת לזמן המורכב הזה להזין את כוחה הנפשי.     

מה שלומך בימים קשים אלו?

"שאלה מוזרה בזמנים מוזרים. אני כשלעצמי בריאה ומוגנת, אבל ההתבוננות סביב מייאשת ומעוררת כאב וזעם. זה כל מה שאני יכולה לומר כרגע, במילים פשוטות ועדיין מוגבלות מאוד. אם מגבלות השפה הטרידו אותי בעת כתיבת הספר, מאז הן כבר הפכו להיות רוחות רפאים שרודפות את הבית והנשמה".

היכן השפה הגבילה אותך, למשל?

"קשה לומר (הנה, כאן למשל). הספר כולו מהווה מהלך של מאבק עם הגוף והשפה, עם האפשרויות והכלים שלהם, ועם המקומות בהם הם נקטעים ולא מאפשרים לפעול. בספר כיניתי אותם 'גדמי השפה'. בשני המקרים זה כל מה שיש, ועם זה עובדים, עם הגוף הזה, עם הלשון הזו. ובמובן הזה כתיבה דומה לריקוד, עבורי: שניהם אקטים של תרגול מתמשך, לא שכלתני (מדי), של נסיון ולמידה. את בודקת את כל המתקנים וכל הקומבינציות האפשריות, מונחית על ידי קצב וצליל, ומודעת כל העת לכך שלא הכל אפשרי, אבל עדיין רשתות העצבים נפרשות, ומתפרעות. בשניהם אני באה לתת עבודה".

 

 

"כל הזמן חשבה: אפשר לומר דבר מתוך דבר אחר (אוסף העובדות של היומיום, המכאובים)"

 

 

הצורה בה ״בית הנתיבות״ כתוב, המתזזת בין אסוציאטיביות לנטורליזם לתודעה, היא הצורה אליה כיוונת מראש? או שהיא הגיעה ממערכת תובנות של ניסוי וטעייה?

"שאלה טובה, שחשבתי עליה הרבה. הצורה של הספר היא הלב שלו. בכלל, בעיניי ההפרדה של צורה ותוכן, שהפכה לדבר מקובע וקיים בתרבות, היא פחות רלוונטית ומעניינת. הספרים שאני הכי רוצה לקרוא הם ספרים שעושים את הדבר ונושמים אותו ומספרים אותו בה-בעת. הסיבה שלספר לקח זמן רב להיכתב, היא לא שניסיתי לספר סיפור וחשבתי על איך הוא יתפתח ומה יקרה לדמויות שלו, אם כי יש לי כבוד רב ואהבה עמוקה לספרים שעושים זאת. הסיבה היא שניסיתי למצוא שפה ספציפית לדבר בה. אבל היא לא נולדה באופן שכלתני, אלא לגמרי מתוך ניסוי וטעייה ותעייה. כל הזמן ניסיתי לפתח מנגנונים של חשיבה על השפה ומתוכה, ומאוד שמרתי על הנסיון הזה חי ונושם. אינטואיטיבי לפעמים. זה היה כמו לאמן שריר שאתה לא לחלוטין מבין כיצד הוא עובד, ואתה רוצה שהוא יהיה מוכן לכל, שידע להפתיע את עצמו אפילו. כך התגבשה הצורה".

 

 

 

 מרצה והשפעה ספרותית. הספר Geontologies מאת פרופ' אליזבת' פובינלי. צילום - מתוך אתר אמאזון

 

את רואה את הבלטת הזהות הנשית-מזרחית כמאבק או כתודעה שלא ניתן להתעלם ממנה?

"באופן אינסטינקטיבי - התשובה היא שניהם. אני מצויה בתוך הדבר הזה, ומתוכו אני פועלת ונאבקת. אני חושבת שיש משהו בו זמנית מפתה ורעיל בדבר הזה של הזהות. אני יודעת ששנים רבות זה היה אמצעי מרכזי עבורי להגדיר את עצמי, ועם הזמן הבנתי שקוצר היד של אופן ההגדרה הזה קשור לכך שכל תווית שתיבחר (נשית, מזרחית, שניהם) לא יכולה להכיל את מלוא האפשרויות של הגוף והנפש, ובעיקר, לא משאירה מקום לאפשרות של היות אחר. כך שהמאבק מבחינתי הוא הן על המקום של נשים מזרחיות, והן על הרחבת טווח הקיום והפוטנציאל של מה הדבר הזה בכלל אומר. בעיקר זה האחרון. כולנו מדברים מתוך איזה עצמי, שאפשר גם להניח אותו על קואורדינטות סוציולוגיות, מגדריות, אתניות... זה קריטי לי מבחינה פוליטית, אבל מאותה סיבה ממש, קריטי לי שהעצמי (של כל אחת, כן? לא שלי ספציפית) לא יהיה לגמרי מפוענח ומקודד לחלוטין; ששרשרת המסמנים שמתחילה במילה המסמנת זהות תתפרק, תעבור תהליכים כימיים, ותקבל צורה אחרת. לכן מעניינת אותי גם כתיבה עתידנית יותר, שיש איזה שמץ קטן ממנה בחלק השני של הספר".

את חושבת שהמאבק המזרחי-תודעתי נושא פרי? לפני כמה זמן, לדוגמא, דיברה קרן מרציאנו במרוקאית בשידור חי בחדשות וקצרה על כך מחמאות ו-ויראליוּת. את חושבת שהמקרה הנ״ל היווה איזושהי אבן דרך?

"אף כי אני מבינה את ההתרגשות ואת החשיבות של הרגע הזה, אני לא נענית למחוות ממסדיות. יש אבני דרך אחרות שאני מעדיפה להיאחז בהן, ולטעמי המאבק הוא דבר מתמשך, רב-פנים ומורכב, שלאו דווקא אפשר לסמן ליניארית כדבר שהצליח או נכשל. הכל זז, כל הזמן, ולכל הכיוונים. אין אלא להמשיך לעבוד".

יש רגעים מאוד קשים ואישיים בספר, איך הרגשת בחשיפה שלהם?

"לא הרגשתי שאני חושפת דברים בספר. הספר לא מציג אמת שנחשפת, הוא מלא שקרים באופן אינהרנטי. המעשה העיקרי שעשיתי בו הוא מעשה של כתיבה. לאמת הביוגרפית או היומיומית שלי אין שום ערך או חשיבות ביחס אליו, ואת זה אני אומרת גם כחלק מדיון רחב יותר שמתרחש בימים אלה, שמתעקש לייצר היררכיות בין ספרים שהם אמת או לא (מה שזה לא אומר), אוטוביוגרפיים או לא (מה שזה לא אומר). ועל הצירים האלה אני מרגישה שכולן תמיד מצופות להתארגן. אני חושבת שקריאה של הספר כסיפור של עצמי היא פחות מעניינת מקריאות אחרות, ושהעצמי בספר הוא לא כזה קוהרנטי או אפילו חשוב. בסופו של יום, הדבר היחיד שהרגשתי שאני חושפת בספר זה אופן מחשבה ואופן כתיבה, וזה דבר קשה דיו. אפשר לומר זאת בצורה יותר פשוטה כך - כשם שמשפחות כותבות את המיתולוגיה של עצמן שוב ושוב, בסיפורים מסביב לשולחן, בשיחות טלפון, באלבומי תמונות - כך עשיתי אני. הקשר למציאות לפרקים קיים, לפרקים רופף. כל מה שאני זוכרת מהחרמון זה תמונה של שלושה ילדים בשלג. אחת מהן כנראה הייתה אני. אבל כעת יש לי רק את התמונה, אז מי יודע; ובכל אופן, התמונה מספיקה".

 

 

 

עטיפת הספר "בין העולם וביני" מאת טא-נהסי קואטס. צילום - מתוך אתר ההוצאה "הקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים"

קישרתי את זה ל״בין העולם וביני״ של טא-נהסי קואטס שתירגמת. יש ביניהם שפה משותפת מעבר למאבק שהם מציגים, ובשניהם הגבול בין ביוגרפיה לפרוזה מטושטש קמעה. את גם מוצאת את ההתכתבות בין שני הספרים?

 
"הקישור בין הספרים הגיוני. למרות שאת קואטס קראתי מאוחר בתהליך הכתיבה שלי, זה ברור שהחיבור שלי לספר והרצון המיידי שלי לתרגם אותו קשור גם לחיפוש שלי אחרי מודלים מעניינים לספרים. ובלי להשוות את עצמי לספר המצוין של קואטס, בשניהם יש אלמנטים מסאיים. מעניינת אותי החשיבה על נושאים כמו שפה, גוף, ושייכות באופנים נסיוניים, לא אקדמיים מדי. וגם החווייה העוצמתית של הקריאה במשהו כל כך דק ומרוכז אישרה לי שמותר להוציא ספרים קצרים! אולי אפילו כדאי".

 

 

"באחד הימים האחרונים של טרום החורף נמצא עליי עכביש טווה קוריו, אני הופכת להיות קיר, רהיט, בבית הזה"

 

 

 

אילו ספרים השפיעו עלייך הכי הרבה בזמן כתיבת הספר?

"קשה לומר, כי הספר נכתב במשך כמעט רבע מחיי. אני זוכרת תחושות של הלם מקריאת 'לא תוכל לחזור הביתה' של תומאס וולף, 'לקסיקון משפחתי' של נטליה גינצבורג, או 'מוזיאון הכניעה ללא תנאי' של דוברבקה איגרשיץ׳, שכולם השפיעו עליי. ספרה של מגי נלסון, 'The Argonauts', נתן לי תחושה שיש מי שמדברת יפה על גוף בעולם הזה. ויש סופרים שתמיד תמיד נמצאים במאחורה-של-הראש כמו שאומרים, נגיד ז׳ורז׳ פרק, מרגריט דיראס, ג׳יימס בולדווין, ג׳מייקה קינקייד, רוברטו בולניו... בחזית המקומית 'מוקס נוקס' של שמעון אדף הוא ספר שאינני יכולה שלא לקרוא שוב ושוב, והוא מן הסתם מצא את דרכו לדברים רבים שעשיתי - הכתיבה של הספר הזה, כן, אבל גם צחצוח שיניים. ובאותה מידה סקרנו אותי ספרי עיון - 'מילים, מוות, גורל' של האנתרופולוגית ז׳אן פאברה-סעדה העוסק בכישוף נוצרי בכפרים של צרפת. 'In The Wake' של כריסטינה שארפ שקראתי ממש לפני שנתיים-שלוש ומדבר על השהות של המשפחה השחורה והקהילה השחורה במצב מתמיד של אבל, בין היתר. גם ספר משונה מאוד של אחת מהפרופסוריות שלמדתי אצלן בקולומביה, אליזבת׳ פובינלי, בשם 'Geontologies'. יש בו סצינה שלא אשכח - תיאור של הליכה במרחבי טבע פראיים והיתקלות פתאומית בעצמות. קשה לתאר בדיוק מה קורה שם, אבל היא עושה פעולה של הטמנה, של הסתרה, של הפניית המבט, לא בתוך ההתרחשות אלא מעיני הקורא. זה ספר עיון עמוס ומאתגר, אבל הרגע הזה בתוכו הוא רגע ספרותי טהור".

 

 

אלמקייס נולדה בשנת 1987 ברמלה, לאם ילידת מרוקו ולאב צבר שהוריו גם הם עלו ממרוקו. היא השלימה שני תארים בלימודי תרבות באוניברסיטה העברית בירושלים, וכיום, בנוסף ללימודיה בניו יורק, היא מתגוררת בתל אביב עם בן זוגה. בנוסף לעברית ואנגלית, היא לומדת ערבית.

את דוקטורנטית לאנתרופולוגיה. את רואה קשר סימביוטי בין הספר למדע הזה?

"שאלה מעולה. הגעתי לאנתרופולוגיה מתחומים אחרים, וגם בתוך הדיסציפלינה אני עוף מוזר מאוד, כך שהקשר הוא בטח לא סימביוטי. אבל אני כן חושבת שיש אופני התכווננות מסוימים, גם תמטיים וגם צורניים, שככל הנראה מלווים אותי בשני העיסוקים האלו. משהו באופן שבו מאמנים את העין ואת המוח, להתבונן לשולי הדברים, לחפש טקסטורה מסוימת".

 

 

 כריכת הספר "בית הנתיבות". צילום - מתוך אתר הוצאת "הקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים"

בנוסף לכל, נראה שאת גם אמנית חובבת (כריכת "בית הנתיבות" היא פרי עבודתך). כיצד האמנות משתלבת בחייך עם כל שאר פעילויותייך הענפות?

"האמת שזה סיפור מצחיק - לא עשיתי שום דבר שאפשר לכנות אותו אמנות מאז הלימודים בתיכון (וגם אז ספק רב), והספר הוא תוצר של התעניינות ספציפית בטכניקה שנקראת ציאנוטיפ. אני לא מאמינה שאייצר משהו שיכול לשמש כעטיפת ספר יותר לעולם. מה שכן, ביום שעברתי לניו יורק (לפני קרוב לארבע שנים, חזרתי לפני פחות משנה) קניתי סמארטפון ראשון והתחלתי לצלם לאינסטגרם תוך שוטטות אובססיבית. אני לא בטוחה איפה צילמתי את שלד הלווייתן שהפך להיות ההדפס הזה, נדמה לי שבמוזיאון הטבע בלוס אנג׳לס או בטורונטו. חוץ מזה, עבדתי במחלקה לצילום של מוזיאון ישראל פעם, באוסף, וכל יום התבוננתי במאות צילומים של המזרח התיכון מימי ראשית הצילום, והתהפנטתי. אני בעיקר פשוט נופלת בשבי של דימויים ויזואליים, הם מפעילים אותי, אבל אני מותירה את מלאכת היצירה שלהם לאמנים - תמיד ארצה לראות מה עושים דוד עדיקא, ורד נסים, אלי פטל, חן שיש, תמיר צדוק, מרים כבסה, עילית אזולאי, אלהם רוקני, יוסף קריספל או ליאור גריידי. יש עבודות של יזן ח׳לילי, וואליד ראאד, ותמיד יגאל נזרי - שמצויות איתי עד קץ הימים, ועוזרות לי להבין את העולם ולתת לדברים שמות. כמו מילון".

 

 

"והרי היא כותבת על סוף המאה התשע-עשרה, מדמיינת את הפועלים האלג'יראים שהניחו את מסילת הרכבת הכבדה, הצרה, מיפו לירושלים"

 

 

מעבר לכתיבת דוקטורט, על מה עוד את עובדת כיום?

"יש לי איזה רעיון שאני מנסה לפתח, קטן וסודי, ומקווה בכל מאודי שזה לא ייקח עוד שבע שנים. חוץ מזה, אני עובדת על טקסטים קצרים לבמות שונות, ויש אפילו שלושה ספרים שאני מעוניינת לתרגם ומחפשת עבורם בית (יוצאת כאן בקריאה להוצאות לוהטות! אתן יודעות איפה למצוא אותי). אבל בעיקר עסוקה בלהיות אדם, כמו השיר. משקה צמחים, אופה לחמים, מחכה שיחזרו המסיבות".

את מסתכלת על עצמך ועל הרזומה שלך כרגע ורואה שהגשמת, או בדרך להגשמת חלום?

"דווקא בגלל שאני נוטה למדוד את עצמי כל הזמן, יותר מדי, אני מנסה בזמן האחרון למנן את מספר חשבונות הנפש שאני מרשה לעצמי (יום כיפור, יום הולדת, הוצאת ספר - אלו המועדים המורשים לשנה הנוכחית). אני חשה תודה והקלה שהספר יצא, וכל דבר מעבר לזה - תגובות, מפגשים - הוא מאורע משמח ולא מובן מאליו. דווקא עזר לי שהספר יצא מאוחר יחסית בחיי, ולא כמו שדמיינתי או שאפתי בשנות הנעורים. הייתי הרבה יותר מוכנה לכל זה עכשיו מאשר אז, ועכשיו אני מוכנה לדבר הבא".

 

 

פרי עטה של זֹהר אלמקייס יצא, כאמור, לאור הספר "בית הנתיבות" (2020). בתרגומה מאנגלית יצאו לאור הספרים "בין העולם וביני" מאת טא-נהסי קואטס (2018) ו"הולכים לפגוש את האיש" (2020; יחד עם יואב רוזן). כל הספרים יצאו בהוצאת "הקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים"