סיפור קצר, תרגום - ביקור מחודש בבבל / פ. סקוט פיצג׳רלד (מאנגלית - מאיה קלופמן)
ביקור מחודש בבבל / פ. סקוט פיצג'רלד
מאנגלית - מאיה קלופמן
"ואיפה מר קמפבל?" שאל צ'רלי.
"נסע לשווייץ. מר קמפבל הוא אדם חולה למדי, מר וויילס."
"אני מצטער לשמוע. וג'ורג' הארדט?" חקר צ'רלי.
"חזר לאמריקה. הלך לעבוד."
"ואיפה ציפור השלג?"
"הוא היה כאן בשבוע שעבר. בכל מקרה, חבר שלו, מר שייפר, נמצא בפריז."
שני שמות מוכרים מהרשימה הארוכה של לפני שנה וחצי. צ'רלי שרבט כתובת במחברת שלו וקרע את הדף.
"אם תראה את מר שייפר, תן לו את זה," אמר. "זו הכתובת של הגיס שלי. עדיין לא התמקמתי במלון."
הוא לא באמת היה מאוכזב למצוא את פריז ריקה כל כך. אבל הדממה בבר של הריץ הייתה מוזרה ומבשרת רעות. זה כבר לא היה בר אמריקני - הוא הרגיש בו מנומס, ולא כאילו היה הבעלים. הבר חזר לתוך צרפת. הוא הרגיש את הדממה מהרגע שבו יצא מהמונית וראה את השוער, שהיה בדרך כלל שקוע בטירוף פעלתני בשעה הזאת, מרכל עם ה-שָאסֵר ליד כניסת המשרתים.
בעוברו דרך המסדרון שמע רק קול בודד, משועמם, בחדר הנשים ההומה-משכבר. כשפנה לתוך הבר הוא עבר את עשרים הרגל של שטיח ירוק בעיניים מקובעות קדימה מתוך הרגל ישן; ואז, כשכף רגלו מונחת ביציבות על המעקה, הסתובב וסקר את החדר, פוגש רק זוג יחיד של עיניים שרפרפו אליו מעל עיתון בפינה. צ'רלי ביקש את מנהל הבר, פול, שבימים המאוחרים יותר של הצמיחה הכלכלית היה מגיע לעבודה במכוניתו הבנויה בהתאמה אישית - יורד ממנה, אמנם, בפינת הרחוב הקרובה, בהתאם לנימוסיות הנדרשת. אבל פול היההיום בבית הכפר שלו ואליקס היה זה שסיפק לו את המידע.
"לא, כבר לא," אמר צ'רלי, "אני משתדל לא להגזים בימים אלה."
אליקס בירך אותו: "הגזמת לא רע לפני כמה שנים."
"אני אתמיד בזה," הרגיע אותו צ'רלי, "התמדתי כבר יותר משנה וחצי."
"מה דעתך על המצב באמריקה?"
"לא הייתי באמריקה כבר חודשים. אני עובד בפראג, מייצג כמה תאגידים. לא מכירים אותי שם."
אליקס חייך.
"זוכר את הלילה של מסיבת הרווקים של ג'ורג' הארדט כאן?" שאל צ'רלי. "אגב, מה שלום קלוד פסנדסן?"
אליקס הנמיך את קולו בביטחון עצמי: "הוא בפריז, אבל הוא כבר לא בא לכאן. פול לא מרשה. הוא צבר חשבון של שלושים אלף פרנק, חייב את כל המשקאות וארוחות הצוהריים שלו, ובדרך כלל גם את ארוחת הערב, במשך יותר משנה. וכשפול סוף-סוף אמר לו שהוא חייב לשלם, הוא נתן לו המחאה בלי כיסוי."
אליקס הניד בראשו בעצבות.
"אני לא מבין את זה. כזה דנדי. ועכשיו הוא כולו מנופח---" הוא יצר צורת תפוח מעוגל באמצעות ידיו.
צ'רלי צפה בקבוצת מלכות צורמניות שהתקינו עצמן בפינה.
"שום דבר לא משפיע עליהם," חשב. "מניות עולות ויורדות, אנשים מתבטלים או עובדים, אבל הם ממשיכים לנצח." המקום דיכא אותו. הוא ביקש את הקוביות וזרק מול אליקס עבור המשקה.
"אתה מתכנן להיות כאן זמן רב, מר וויילס?"
"אהיה כאן ארבעה או חמישה ימים כדי לראות את הקטנה שלי."
"או-הו! יש לך קטנה?"
בחוץ השלטים בצבע אדום-אש, כחול-גז, ירוק-רפאים זרחו כמו עשן מבעד לגשם השלו. זו הייתה שעת צוהריים מאוחרת והרחובות היו בתנועה; מסעדות הביסטרו נצצו. הוא תפס מונית בפינה של בולבארדה קאפוסין. פלאס דה לה קונקורד עברה על פניו במלכותיות ורודה; הם חצו את הסיין ההגיוני, וצ'רלי חש את האיכות הפרובינציאלית הפתאומית של הגדה השמאלית.
צ'רלי כיוון את המונית שלו לאוונו דה ל'אופרה, שלא הייתה בדרך, אבל הוא רצה לראות את השעה הכחולה פרושה מעל החזית המופלאה, ולדמיין שצופרי המוניות, שניגנו ללא הפסק את התווים הראשונים של לה פלוס קה לן, היו החצוצרות של הקיסרות השנייה. בדיוק סגרו את שבכת הברזל מול חנות הספרים של ברנטאנו, ואנשים כבר אכלו את ארוחת הערב מאחורי הגדר החיה הבורגנית, הגזומה היטב, של דובאל. הוא מעולם לא אכל בפריז במסעדה זולה באמת. ארוחת ערב של חמש מנות, ארבעה פרנק וחמישים, שמונה עשר סנט, כולל יין. מסיבה מוזרה כלשהי, הצטער שלא עשה זאת.
כשהתגלגלו הלאה אל הגדה השמאלית והוא חש בפרובינציאליות הפתאומית שבה, הוא חשב, "הרסתי את העיר הזו בשביל עצמי. לא הבנתי זאת, אבל הימים באו בזה אחר זה, ואז חלפו שנתיים, וחלף הכול, וגם אני."
הוא היה בן שלושים וחמש ונאה למראה. המוביליות האירית בפניו פוכחה באמצעות קמט עמוק בין העיניים. כשצלצל בפעמון בית גיסו ב-רו פאלאטין, הקמט העמיק ומשך את גבותיו כלפי מטה; הוא חש התכווצות בבטנו. מאחורי המשרתת שפתחה את הדלת זינקה ילדה מקסימה בת תשע שצווחה, "אבא!" ועפה מעלה, מפרפרת כמו דג, אל בין זרועותיו. היא משכה אליה את ראשו באמצעות האוזן והניחה את לחיה לצד שלו.
"מתוקה שלי," אמר.
"הו, אבא, אבא, אבא, אבא'לה, אבא'לה, אבא'לה!"
היא משכה אותו אל הסלון שבו המתינה המשפחה, בן ובת בגילה של בתו, חמותו ובעלה. היא בירך את מריון עם קול שווסת בזהירות כדי להימנע הן מהתלהבות מזויפת והן מסלידה, אבל התגובה שלה הייתה פושרת באופן כנה יותר, על אף שצמצמה את ההבעה של אי-אמון בלתי-משתנה באמצעות הכוונת תשומת הלב שלה כלפי בתו. שני הגברים לחצו ידיים בחברותיות ולינקולן פיטרס הניח את שלו לרגע על כתפו של צ'רלי.
החדר היה חם ואמריקני, למרבה הנוחות. שלושת הילדים התנועעו באופן אינטימי, משחקים את דרכם דרך המלבנים הצהובים שהובילו לחדרים האחרים. חדוות השעה שש דוברה דרך המכות הנלהבות של האש וצלילי הפעילות הצרפתית במטבח. אבל צ'רלי לא נרגע. לבו עמד בנוקשות בתוך גופו והוא שאב ביטחון מבתו, שמדי פעם התקרבה אליו, מחזיקה בזרועותיה את הבובה שהביא.
"באמת טוב מאוד," הכריז במענה לשאלתו של לינקולן. "הרבה מהעסקאות לא זזות בכלל, אבל מצבנו טוב מתמיד. ממש מצוין, בעצם. בחודש הבא אביא את אחותי מאמריקה כדי שתטפל בשבילי במשק הבית. ההכנסה שלי בשנה שעברה הייתה גדולה יותר משהייתה כשהיה לי כסף. אתה מבין, הצ'כים---"
הוא התרברב למען תכלית מסוימת. אבל אחרי רגע, כשהבחין בחוסר מנוחה עמום בעיניו של לינקולן, שינה את הנושא:
"הילדים שלך ילדים טובים, מחונכים, נימוסים טובים."
"אנחנו חושבים שגם הונוריה ילדה נהדרת."
מריון פיטרס חזרה מהמטבח. היא הייתה אישה גבוהה עם עיניים מודאגות, שפעם החזיקה בחינניות אמריקנית רעננה. צ'רלי מעולם לא היה רגיש לחינניות הזו ותמיד הופתע כשאנשים ציינו כמה יפה הייתה. הייתה שם אנטיפתיות אינסטינקטיבית כלפיו מהרגע הראשון.
"ובכן, מה דעתך על הונוריה?" שאלה.
"נפלאה. הייתי המום לראות כמה גדלה בעשרה חודשים. כל הילדים נראים מצוין."
"לא היינו צריכים להזמין רופא כבר שנה. אתה נהנה להיות שוב בפריז?"
"מצחיק לראות כמה מעט אמריקנים יש כאן."
"אני מרוצה," אמרה מריון בהחלטיות. "לפחות עכשיו אפשר להיכנס לחנות בלי שהם יניחו שאתה מיליונר. סבלנו כמו כולם, אבל בסופו של דבר הרבה יותר נעים ככה."
"אבל זה היה טוב כל עוד זה נמשך," אמר צ'רלי. "היינו סוג של מעמד מלוכה, חסינים לטעויות, עם מין קסם סביבנו. בבר אחר הצוהריים---" הוא מעד, מבחין בטעותו - "לא הכרתי אף אחד."
היא הסתכלה בו בחדות. "אני חושבת שהיית במספיק ברים."
"הייתי שם רק לדקה. אני שותה משקה אחד כל אחר צוהריים, ולא יותר."
"אתה לא רוצה קוקטייל לפני ארוחת הערב?" שאל לינקולן.
"אני שותה רק משקה אחד כל אחר צוהריים, וכבר שתיתי."
"אני מקווה שתתמיד בזה," אמרה מריון.
הסלידה שלה בלטה מאוד בקרירות שבה דיברה, אבל צ'רלי רק חייך. היו לו תוכניות גדולות יותר. עצם האגרסיביות שלה נתנה לו יתרון, והוא היה חכם מספיק כדי להמתין. הוא רצה שהם יהיו אלו שיעלו את הנושא של מה שידעו שהביא אותו לפריז.
בארוחת הערב הוא לא הצליח להחליט אם הונוריה דומה יותר לו או לאמהּ. היא תהיה בת מזל אם לא תשלב את המאפיינים של שניהם שהביאו אותם לאסון. עבר אותו גל גדול של הגנתיות. הוא חשב שהוא ידע מה לעשות עבורה. הוא האמין באופי; הוא רצה לקפוץ דור שלם אחורה ושוב לבטוח באופי בתור היסוד הנצחי ויקר הערך ביותרשבנמצא. הכול נשחק.
הוא הלך קצת אחרי ארוחת הערב, אבל לא חזר הביתה. הוא היה סקרן לראות את פריז בלילה בעיניים זכות ושיפוטיות יותר מאלו של ימים אחרים. הוא קנה מושב בקזינו וצפה בג'וזפין בייקר מתפתלת את ערבסקות השוקולד שלה.
אחרי שעה עזב וטייל לכיוון מונמרטר, במעלה רו פיגל ולתוך פלאסבלאנש. הגשם הפסיק והיו כמה אנשים בבגדי ערב שירדו ממוניות מול קברטים, וקוקוטיות משחרות לטרף לבד או בזוגות, והרבה כושים. הוא עבר דלת מוארת שבקעה ממנה מוזיקה, ועצר בתחושת קרבה. זה היה מועדון בריקטופ, שבו נפרד משעות רבות כל כך ומכסף רב כל כך. כמה דלתות הלאה מצא עוד מפגשים עתיקים והכניס ראש פנימה בחוסר זהירות. תזמורת נלהבת פרצה מייד בנגינה, שני רקדנית מקצועיים זינקו על רגליהם והמארחת עטה עליו, קוראת, "הקהל בדיוק מגיע, אדוני!" אבל הוא נסוג במהירות.
"צריך להיות שיכור לגמרי בשביל זה," חשב.
זלי היה סגור. המלונות העגמומיים והמאיימים שהקיפו אותו היו חשוכים. למעלה, ברו בלאנש, היה יותר אור וקהל צרפתי מקומי, יום-יומי. מערת המשורר נעלמה, אבל שני הפיות האדירים של קפה גן העדן ושל קפה הגיהינום עדיין פיהקו - אפילו טרפו, בזמן שצפה, את התכולה הדלה של אוטובוס תיירים - גרמני, יפני וזוג אמריקאי, שהביטו בו בעיניים מפוחדות.
מספיק עם המאמץ והתבונה של מונמרטר. כל הסיפוק הזה של מידות רעות ושל בזבוז היה בקנה מידה ילדותי לחלוטין, והוא הבין פתאום את משמעות המילה "כיליון": עד כלות, לקחת משהו ולהפוך אותו לכלום, לאוויר. בשעות הקטנות של הלילה, כל תנועה ממקום למקום הייתה קפיצה אנושית עצומה, עלייה בתשלום עבור הפריווילגיה של תנועה איטית יותר ויותר.
הוא זכר שטרות של אלף פרנק שניתנו לתזמורת עבור נגינת שיר יחיד, שטרות של אלף פרנק שנזרקו כלפי שוער תמורת הזמנת מונית.
אבל הם לא ניתנו תמורת כלום.
הם ניתנו - אפילו אלו מהם שבוזבזו באופן הפראי ביותר - כמנחה לגורל, כדי שאולי לא יזכור את הדברים שהכי חשוב היה לזכור, הדברים שעכשיו יזכור תמיד - את בתו שנלקחה מחזקתו, את אשתו שברחה לקבר בוורמונט.
אישה דיברה אליו בזוהר של בראסרי. הוא קנה לה ביצים וקפה, ואחר כך, חומק ממבטה המעודד, נתן לה שטר של עשרים פרנק ולקח מונית למלונו.
II
הוא התעורר ביום סתיו נפלא - מזג אוויר לפוטבול. הדיכאון של אתמול נעלם והוא חיבב את האנשים ברחוב. בצוהריים ישב מול הונוריה ב"לה גראנד ואטל", המסעדה היחידה שיכול היה לחשוב עליה שלא הזכירה ארוחות ערב רוויות שמפניה וארוחות צוהריים שהחלו בשעה שתיים והסתיימו בדמדומים מטושטשים ומעורפלים.
"מה עם ירקות? את לא אמורה לאכול ירקות?"
"ובכן, כן."
"יש אפינאר ו-שו-פלר וגזרים ו-אריקו."
"אשמח ל-שו-פלר."
"לא היית רוצה לאכול שני סוגי ירקות?"
"אני בדרך כלל אוכלת רק אחד בארוחת הצוהריים."
המלצר העמיד פנים שהוא חובב ילדים באופן יוצא דופן. "קל אה מיניון לה פטיט? אל פארל אקזקטמו קום און פרנסז."
"מה עם קינוח? שנחכה ונראה?"
המלצר נעלם. הונוריה הביטה באביה בציפייה.
"מה נעשה?"
"קודם כל, נלך לחנות הצעצועים ב-רו סן הונורה ונקנה לך כל מה שתרצי. אחר כך נלך להצגת הוודוויל במלון אמפייר."
היא היססה. "אני אשמח ללכת להצגה, אבל לא לחנות הצעצועים."
"למה לא?"
"הבאת לי את הבובה הזאת," היא הביאה את הבובה איתה, "ויש לי המון דברים. ואנחנו כבר לא עשירים, נכון?"
"אף פעם לא היינו. אבל היום תקבלי מה שתרצי."
"בסדר," היא נכנעה.
אז, כשהיו אמא שלה ומטפלת צרפתייה, נטה להיות קפדן. כעת התרחב, הושיט יד לעבר סובלנות חדשה. הוא צריך להיות שני ההורים בשבילה, ולא למנוע תקשורת מאף חלק בתוכה.
"אני רוצה ללמוד להכיר אותך," אמר בכובד ראש. "קודם כל, תני לי להציג את עצמי. אני צ'רלס ג'. וויילס, מפראג."
"אוי, אבא!" קולה נסדק מצחוק.
"ומי את, בבקשה?" התעקש, והיא קיבלה עליה את התפקיד מיד: "הונוריה וויילס, רו פאלאטין, פריז."
"נשואה או רווקה?"
"לא, לא נשואה. רווקה."
הוא הצביע על הבובה. "אבל אני רואה שיש לך ילדה, גברתי."
ממאנת לנשל את הבובה, אימצה אותה אל ליבה וחשבה במהירות: "כן, הייתי נשואה, אבל אני לא נשואה יותר. בעלי מת."
הוא המשיך במהירות, "ושמה של הילדה?"
"סימון. היא נקראת על שם החברה הכי טובה שלי מבית הספר."
"אני שמח לשמוע שאת מצטיינת בלימודים."
"אני שלישית בכיתה החודש," התרברבה. "אלזי" - זו הייתה בת דודתה - "רק במקום השמונה-עשר, וריצ'רד בערך בתחתית."
"אלזי וריצ'רד מוצאים חן בעינייך, נכון?"
"הו, כן. אני אוהבת את ריצ'רד וגם אלזי מוצאת חן בעיניי."
בזהירות וכלאחר יד שאל, "ודודה מריון ודוד לינקולן - את מי מהם את הכי אוהבת?"
"הו, את דוד לינקולן, אני חושבת."
הוא נעשה מודע יותר ויותר לנוכחותה. כשנכנסו, מלמול של "מקסימה" עקב אחריהם, ועכשיו האנשים בשולחן הסמוך עיקמו את כל השתיקות שלהם כלפיה, בוהים כאילו הייתה משהו נטול מודעות, כמו פרח.
"למה אני לא גרה איתך?" שאלה פתאום. "זה בגלל שאמא מתה?"
"את צריכה להישאר כאן וללמוד עוד צרפתית. לאבא יהיה קשה לטפל בך טוב עד כדי כך."
"אני לא באמת צריכה שיטפלו בי יותר. אני עושה הכול לבד."
ביציאה מהמסעדה, גבר ואישה ברכו אותו לשלום באופן בלתי צפוי.
"ובכן, וויילס הזקן!"
"שלום, לוריין... דאנק."
רוחות פתאום מהעבר: דאנקן שייפר, חבר מימי הלימודים במכללה. לוריין קווארלס, בלונדינית מקסימה וחיוורת בת שלושים. אחת מתוך החבורה שעזרה להם להפוך חודשים לימים בעידן הפזרני של לפני שלוש שנים.
"בעלי לא היה יכול לבוא השנה," אמרה בתשובה לשאלתו. "אנחנו עניים נורא. אז הוא נתן לי מאתיים לחודש ואמר לי להגזים איתם כמה שיותר... זו הקטנה שלך?"
"מה דעתך שנחזור ונשב?" שאל דאנקן.
"לא יכול." הוא שמח על התירוץ. כמו תמיד, הרגיש במשיכה התשוקתית, הפרובוקטיבית של לוריין, אבל הקצב שלו היה שונה עכשיו.
"אז מה עם ארוחת ערב?" שאלה.
"אני לא פנוי. תני לי את הכתובת שלך ואתקשר אלייך."
"צ'רלי, אני מאמינה שאתה פיכח." אמרה בשיפוטיות. "אני באמת מאמינה שהוא פיכח, דאנק. צבוט אותו כדי לראות אם הוא פיכח."
צ'רלי הניד בראשו לכיוון הונוריה. שניהם צחקו.
"מה הכתובת שלך?" אמר דאנקן בספקנות.
הוא היסס, ממאן לתת את שם המלון שלו.
"עוד לא התמקמתי. עדיף שאתקשר אליכם. אנחנו הולכים לראות את הוודויל במלון אמפייר."
"הנה! זה מה שאני רוצה," אמרה לוריין. "אני רוצה לראות ליצנים ואקרובטים ולהטוטנים. זה בדיוק מה שנעשה, דאנק."
"יש לנו סידורים לעשות קודם," אמר צ'רלי. "אולי נתראה שם."
"בסדר, סנוב שכמוך... להתראות, יפהפייה קטנה."
"להתראות."
הונוריה נדה בנימוס.
מפגש בלתי רצוי, איכשהו. הם חיבבו אותו כי הוא תיפקד, כי הוא היה רציני. הם רצו לראות אותו מפני שהיה חזק יותר מכפי שהיו הם כעת, מפני שרצו לשאוב הזנה מסוימת מתוך כוחו.
במלון אמפייר, הונוריה סירבה בגאווה לשבת על מעילו המקופל של אביה. היא כבר הייתה אינדיווידואל עם קוד התנהגות משלו, וצ'רלי נשבה יותר ויותר בתשוקה להכניס בה מעט מעצמו לפני שתתגבש לחלוטין. הניסיון להכיר אותה בזמן קצר כל כך היה חסר תקווה.
בין המופעים נתקלו בדאנקן ולוריין בלובי שבו ניגנה הלהקה.
"נשתה משהו?"
"בסדר, אבל לא בבר. ניקח שולחן."
"האב המושלם."
מקשיב ללוריין באופן מופשט, צ'רלי צפה בעיניה של הונוריה עוזבות את השולחן, ועקב אחריהן בכמיהה סביב החדר, תוהה מה ראו. הוא פגש במבטה והיא חייכה.
"אהבתי את הלימונדה הזאת," אמרה.
מה אמרה? למה ציפה? במונית בדרך חזרה הביתה, משך אותה אליו עד שראשה נח נגד חזהו.
"מתוקה, את חושבת מדי פעם על אמא שלך?"
"כן, לפעמים." אמרה בערפול.
"אני לא רוצה שתשכחי אותה. יש לך תמונה שלה?"
"כן, אני חושבת. בכל מקרה, לדודה מריון יש. למה אתה לא רוצה שאשכח אותה?"
"היא אהבה אותך מאוד."
"גם אני אהבתי אותה."
הם שתקו לרגע.
"אבא, אני רוצה לבוא לגור איתך," אמרה פתאום.
ליבו זינק. כך רצה שזה יקרה.
"את לא מאושרת?"
"כן, אבל אני אוהבת אותך יותר מכל אדם אחר בעולם. ואתה אוהב אותי יותר מכל אדם אחר, נכון, עכשיו שאמא מתה?"
"בוודאי. אבל את לא תמיד תאהבי אותי הכי בעולם, מתוקה. את תגדלי ותפגשי מישהו בגילך ותתחתני אתו ותשכחי שאי פעם היה לך אבא."
"כן, זה נכון," אמרה ברוגע.
הוא לא נכנס. הוא תכנן לחזור בשעה תשע ורצה לשמור על עצמו רענן וחדש בשביל הדבר שיהיה מוכרח לומר אז.
"כשתהיי בפנים, צאי אל החלון."
"בסדר. להתראות, אבא, אבא, אבא, אבא."
הוא חיכה ברחוב החשוך עד שהופיעה, כולה חמה וזוהרת, בחלון למעלה, ונישקה את אצבעותיה החוצה אל תוך הלילה.
III
הם המתינו. מריון ישבה מאחורי כלי הקפה בשמלת ערב שחורה ומכובדת שעוררה אסוציאציות של אבל רק במעורפל. לינקולן התהלך הלוך ושוב בחיוניות של אדם שכבר נמצא בעיצומו של משפט. הם היו להוטים כמוהו לדון בנושא. הוא פתח כמעט מיד:
"אני מניח שאתם יודעים למה רציתי לדבר איתכם - למה באמת באתי לפריז."
מריון שיחקה בכוכבים השחורים שעל השרשרת שלה והזעיפה גבות.
"אני להוט מאוד להשיג בית משלי," המשיך. "ולהוט שהונוריה תהיה בו. אני מעריך מאוד את העובדה שלקחתם אליכם את הונוריה, לזכר אמא שלה, אבל הדברים השתנו---" הוא היסס ואז המשיך בכוח רב יותר - "השתנו מבחינתי באופן קיצוני, ואני רוצה לבקש מכם לשקול מחדש את העניין. יהיה מטופש להכחיש שהתנהגתי רע לפני שלוש שנים---"
מריון הביטה בו בעיניים קשות.
"אבל זה נגמר. כמו שאמרתי לכם, לא שתיתי יותר ממשקה אחד ביום במשך יותר משנה, ואני שותה את המשקה הזה עם כוונה, כדי שהמחשבה על אלכוהול לא תגדל יותר מדי בדמיון שלי. אתם מבינים?"
"לא," אמרה מריון בתמציתיות.
"זה סוג של תרגיל שאני עושה לעצמי. הוא שומר על הכול בפרופורציות."
"אני מבין אותך," אמר לינקולן. "אתה לא רוצה להודות שזה מושך אותך."
"משהו כזה. לפעמים אני שוכח ולא שותה אותו. אבל אני משתדל לשתות אותו. בכל מקרה, אני לא יכול להרשות לעצמי לשתות במצבי. האנשים שאני מייצג יותר ממרוצים מהעבודה שלי, ואני מביא את אחותי מבארלינגטון כדי שתטפל בשבילי במשק הבית, ואני רוצה נורא שגם הונוריה תהיה שם. אתם יודעים שאפילו כשאמא שלה ואני לא הסתדרנו לא הנחנו לשום דבר ממה שקרה לגעת בהונוריה. אני יודע שהיא אוהבת אותי ואני יודע שאני יכול לדאוג לה ו... וזהו. מה דעתכם?"
הוא ידע שעכשיו ייאלץ לספוג מלקות. הן יארכו שעה או שעתיים, וזה יהיה קשה, אבל אם יווסת את הטינה הבלתי נמנעת שלו לגישה המזוככת של החוטא-שחזר-בתשובה, הוא עשוי לזכות בסופו של דבר.
שלוט בעצמך, אמר לעצמו. אתה לא רוצה להיות צודק. אתה רוצה את הונוריה.
לינקולן דיבר ראשון: "שוחחנו על כך מאז שקיבלנו את המכתב שלך בחודש שעבר. אנחנו שמחים שהונוריה כאן. היא ילדה מקסימה, ואנחנו שמחים שביכולתנו לעזור לה, אבל זו כמובן לא השאלה---"
מריון שיסעה את דבריו. "כמה זמן אתה מתכנן להישאר פיכח, צ'רלי?"
"לצמיתות, אני מקווה."
"איך אפשר לסמוך על זה?"
"את יודעת שלא באמת שתיתי הרבה, לא עד שוויתרתי על העסקים ובאתי לפה בלי שהיה לי מה לעשות. ואז הלן ואני התחלנו להסתובב עם---"
"בבקשה תשאיר את הלן מחוץ לכל זה. אני לא סובלת שאתה מדבר עליה ככה."
הוא בהה בה בזעף. מעולם לא היה בטוח עד כמה שתי האחיות באמת חיבבו זו את זו בימי חייהן.
"השתייה שלי נמשכה רק שנה וחצי - מאז שבאנו לכאן ועד ש... שהתמוטטתי."
"זה הספיק."
"זה הספיק," הסכים.
"החובה שלי היא לחלוטין כלפי הלן," אמרה. "אני מנסה לחשוב מה היא הייתה רוצה שאעשה. בכנות, מאז הלילה שבו עשית את הדבר הנורא ההוא, לא היית קיים בשבילי. אני לא יכולה לשנות את זה. היא הייתה אחותי."
"כן."
"כשהיא גססה, היא ביקשה ממני לדאוג להונוריה. אם לא היית אז בבית חולים לחולי נפש, זה היה יכול לעזור."
לא הייתה לו תשובה.
"אני לעולם לא אצליח לשכוח את הבוקר שבו הלן דפקה לי על הדלת, ספוגה עד העצמות ורועדת, ואמרה שנעלת אותה בחוץ."
צ'רלי נאחז במשענת היד של הכיסא. זה היה קשה יותר משציפה. הוא רצה לפרוץ במחאות ובהסברים ארוכים, אבל אמר רק - "הלילה שבו נעלתי אותה בחוץ---" כשמריון קטעה אותו, "אני לא רוצה לעבור על כל זה שוב."
אחרי רגע של שתיקה אמר לינקולן, "אנחנו סוטים מהנושא. אתה רוצה שמריון תוותר על האפוטרופוסות החוקית שלה ותיתן לך את הונוריה. אני חושב שהשאלה המרכזית עבורה היא אם היא סומכת עליך או לא."
"אני לא מאשים את מריון," אמר צ'רלי באיטיות, "אבל אני חושב שהיא יכולה לסמוך עליי לחלוטין. הייתי בסדר עד לפני שלוש שנים. כמובן, זה לא מחוץ לטווח האפשרות האנושי שאטעה שוב מתישהו. אבל אם נחכה עוד אני אפסיד את הילדות של הונוריה ואת הסיכוי שלי לבית." הוא נד בראשו. "אני פשוט אאבד אותה, אתם לא מבינים?"
"כן, אני מבין," אמר לינקולן.
"למה לא חשבת על כל זה קודם?" שאלה מריון.
"ברור שחשבתי על זה, מדי פעם, אבל הלן ואני לא הסתדרנו. כשהסכמתי לאפוטרופוסות, בדיוק שכבתי על הגב בבית חולים לחולי נפש והשוק רושש אותי לגמרי. ידעתי שהתנהגתי רע, וחשבתי שאני מוכן להסכים להכול, אם זה יוכל לנחם את הלן. אבל עכשיו הכול שונה. אני מתפקד, אני מתנהג טוב, לעזאזל, בכל---"
"אל תקלל אותי, בבקשה," אמרה מריון.
הוא הביט בה, מבוהל. עם כל הערה העוצמה של סלידתה הפכה יותר ויותר ניכרת. היא בנתה את כל פחד החיים שלה לחומה אחת והציבה אותה כלפיו. הנזיפה הפשוטה הזו הייתה בוודאי תוצאה של איזה וויכוח עם הטבחית כמה שעות קודם לכן. צ'רלי הפך יותר ויותר מודאג מהשארת הונוריה בסביבה הזו, העוינת כלפיו. במוקדם או במאוחר זה יבוא לידי ביטוי, מילה פה, מנוד ראש שם, ומשהו מחוסר-האמון הזה יושתל בהונוריה באופן בלתי הפיך. אבל הוא היה מוכרח למשוך את הזעם שלו מפניו כלפי מטה ולסגור אותו בתוכו. הוא זכה בנקודה, כי לינקולן הבין את האבסורד שבהערה של מריון ושאל אותה בקלילות ממתי התנגדה למילה 'לעזאזל'.
"ועוד דבר," אמר צ'רלי. "עכשיו אני יכול להקנות לה יתרונות מסוימים. אני מתכוון לקחת איתי אומנת צרפתייה לפראג. שכרתי דירה חדשה---"
הוא עצר, מבין את השטות שאמר. הוא לא היה יכול לצפות מהם לקבל בשוויון נפש את העובדה שההכנסה שלו שוב הייתה כפולה משלהם.
"אני מתארת לעצמי שאתה יכול לתת לה יותר מותרות מאיתנו," אמרה מריון. "כשאתה בזבזת כסף אנחנו הסתכלנו על כל פרנק... אני מתארת לעצמי שתחזור לעשות את זה."
"הו, לא," אמר. "למדתי. עבדתי קשה במשך עשר שנים, את יודעת - עד שהיה לי מזל בשוק, כמו להרבה אנשים. הרבה מאוד מזל. לא היה נראה שיש סיבה להמשיך לעבוד, אז התפטרתי. זה לא יקרה שוב."
הייתה שתיקה ארוכה. כולם הרגישו את עצביהם נמתחים, ובפעם הראשונה מזה שנה צ'רלי רצה משקה. עכשיו היה בטוח שלינקולן פיטרס רצה שהוא יקבל את בתו.
מריון נרעדה פתאום. חלק ממנה ראה שרגליו של צ'רלי היו שתולות עכשיו באדמה, והרגש האימהי שבה זיהה את טבעיות רצונו. אבל היא חיה זמן רב מדי עם דעה קדומה - דעה קדומה שהתבססה על אי-אמון סקרני באושרה של אחותה, אי-אמון אשר, באמצעות זעזוע של לילה נורא אחד, הפך לשנאה כלפיו. הכול קרה בנקודה בחייה שבה הדכדוך של בריאות פגומה ונסיבות מזיקות הפכו את האמונה ברשעות מוחשית וברשע מוחשי להכרחיים עבורה.
"אני לא יכולה להימנע מלחשוב ככה!" קראה פתאום. "עד כמה היית אחראי למותה של הלן, את זה אני לא יודעת. זה משהו שאתה תצטרך להתמודד איתו מול המצפון שלך."
זרם חשמלי של ייסורים געש בו. לרגע כמעט נעמד, צליל שלא בוטא מהדהד בגרונו. הוא נאחז בעצמו לרגע, לעוד רגע.
"רק שנייה," אמר לינקולן בחוסר נוחות. "אף פעם לא חשבתי שאתה אחראי לזה."
"הלן מתה ממחלת לב," אמר צ'רלי בקהות.
"כן, מחלת לב." מריון דיברה כאילו לביטוי הייתה משמעות אחרת עבורה.
אחר כך, בשטיחוּת שלאחר התפרצותה, ראתה אותו בפשטות וידעה שאיכשהו הצליח לשלוט בסיטואציה. מביטה בבעלה, היא לא מצאה בו עזרה, ובפתאומיות, כאילו היה זה עניין חסר חשיבות, נכנעה.
"עשה מה שתרצה!" קראה, מזנקת מכיסאה. "היא הילדה שלך. אני לא זאת שתעמוד בדרכך. אני חושבת שאם היא הייתה הבת שלי, הייתי מעדיפה ש..." היא הצליחה לשלוט בעצמה. "ששניכם תחליטו. אני לא יכולה לסבול את זה. נמאס לי. אני הולכת לישון."
היא מיהרה לצאת מהחדר. אחרי רגע אמר לינקולן:
"זה היה יום קשה בשבילה. אתה יודע כמה חשוב לה..." קולו היה כמעט מתנצל: "כשאישה מכניסה לעצמה רעיון לראש."
"בטח."
"זה יהיה בסדר. אני חושב שהיא מבינה עכשיו שאתה... יכול לפרנס את הילדה, ושאנחנו לא באמת יכולים לעמוד בדרכך או בדרכה של הונוריה."
"תודה, לינקולן."
"כדאי שאלך ואראה מה שלומה."
"אני הולך."
הוא עדיין רעד כשהגיע לרחוב, אבל הליכה קצרה במורד רו בונפרטה עודדה אותו, וכשחצה את הסיין, רענן וחדש ממנורות הרחוב, חש שמחה. אבל כשחזר לחדרו לא הצליח לישון. דמותה של הלן רדפה אותו. הלן שאהב כל כך עד שהחלו בטיפשות להתעלל באהבתם, לקרוע אותה לגזרים. באותו ליל פברואר נורא שמריון זכרה בחדות כזו, מריבה איטית נמשכה שעות. הייתה סצנה בפלורידה, ואז ניסה לקחת אותה הביתה, והיא נישקה את ווב הצעיר ליד השולחן. אחר כך היה את מה שאמרה בהיסטריה. כשהגיע הביתה לבד הוא סובב את המפתח במנעול בזעם פראי. איך היה יכול לדעת שהיא תגיע לבד שעה מאוחר יותר, שתהיה סופת שלג, שהיא תנדוד בתוכה בנעליים קלות, מבולבלת מכדי למצוא מונית? וכל מה שקרה אחר כך, איך שנחסכה ממנה דלקת ריאות בדרך נס, וכל הזוועה הנלווית. הם "השלימו", אבל זו הייתה תחילת הסוף, ומריון, שראתה בעיניה מה שדמיינה שהייתה סצנה אחת מני רבות בקדושתה המעונה של אחותה, לא שכחה לעולם.
ההיזכרות בכך קירבה את הלן, ובאור הלבן, הרך, שמתגנב על פני חצי-השינה של טרום בוקר, מצא את עצמו מדבר אליה שוב. היא אמרה שהוא צדק לגמרי לגבי הונוריה ושהיא רצתה שהונוריה תהיה איתו. היא אמרה שהיא שמחה שמצבו משתפר ושהוא מתנהג היטב. היא אמרה הרבה דברים אחרים - דברים ידידותיים מאוד - אבל היא הייתה ישובה בנדנדה בשמלה לבנה, והתנדנדה מהר יותר ויותר ויותר, כך שבסוף לא שמע בבירור את כל מה שאמרה.
IV
הוא התעורר בתחושת שמחה. דלתו של העולם הייתה פתוחה שוב. הוא תכנן תוכניות, נופים, עתידים עבור הונוריה ועבור עצמו, אבל פתאום התעצב, נזכר בכל התוכניות שתכננו הוא והלן. היא לא תכננה למות. ההווה היה הדבר - עבודה לעשותה ומישהו לאהוב. אבל לא לאהוב יותר מדי, כי הוא ידע איך אב יכול לפגוע בבת או אם בבן באמצעות קירובם יתר על המידה. אחר כך, בחוץ, בעולם, הילד יחפש בשותפו לחיים את אותה עדינות עיוורת ולאחר שכנראה ייכשל בכך, יפנה גבו לאהבה ולחיים.
זה היה עוד יום בהיר, פריך. הוא התקשר ללינקולן פיטרס בבנק שבו עבד ושאל אם הוא יכול לסמוך על כך שיוכל לקחת את הונוריה איתוכשייסע לפראג. לינקולן הסכים שאין סיבה להתעכב. רק דבר אחד - האפוטרופוסות החוקית. מריון רצתה לשמור עליה לזמן מה. היא הייתה נסערת מכל העניין, והדברים יסוּככו אם תרגיש שהמצב בשליטתה לעוד שנה. צ'רלי הסכים, רוצה רק בילדה המוחשית, הנראית.
הייתה שאלת האומנת. צ'רלי ישב בסוכנות עגמומית ודיבר עם אישה עצבנית ממחוז ביארן ועם איכרה שופעת חזה ממחוז ברטון. אף אחת מהן לא מצאה חן בעיניו. היו אומנות נוספות שתכנן לראות למחרת.
הוא אכל צוהריים עם לינקולן פיטרס בגריפונס, מנסה למתן את העליצות שלו.
"שום דבר בעולם הוא לא כמו ילד משלך," אמר לינקולן. "אבל אתה מבין איך מריון מרגישה."
"היא שכחה כמה התאמצתי במשך שבע שנים," אמר צ'רלי. "היא זוכרת רק לילה אחד."
"יש עוד משהו," היסס לינקולן. "בזמן שאתה והלן קרעתם את אירופה וזרקתם כסף, אנחנו רק הסתדרנו. השגשוג הכלכלי לא הגיע אליי כי אף פעם לא התקדמתי מספיק כדי לקבל משהו חוץ מהביטוח שלי. אני חושב שמריון הרגישה שהיה בזה משהו לא צודק... לקראת הסוף אפילו לא עבדת, ורק התעשרת והתעשרת."
"זה הלך בדיוק כמו שזה בא," אמר צ'רלי.
"כן, הרבה מזה נשאר בידיים של שסורים ונגני סקסופון וחדרניות - טוב, המסיבה נגמרה. רק רציתי לומר את זה כדי להסביר איך מריון מרגישה לגבי השנים המשוגעות ההן. אם תקפוץ הלילה סביב שש, לפני שמריון תתעייף מדי, נסדר הכול במקום."
כששב למלונו, מצא הודעה שהופנתה מהבר של מלון ריץ, שבו השאיר צ'רלי את הכתובת שלו כדי למצוא אדם מסוים.
צ'רלי היקר: היית מוזר כל כך כשראינו אותך, ששאלתי את עצמי אם עשיתי משהו שפגע בך. אם כן, אני לא יודעת מה זה. למען האמת,חשבתי עליך יותר מדי בשנה האחרונה, ותמיד היה לי בראש שאולי אראה אותך אם אגיע לכאן. באמת נהנינו מאוד באביב המטורף ההוא, כמו בלילה שבו גנבנו את התלת-אופן של הקצב, והפעם שבה ניסינו להתקשר לנשיא והייתה לך המגבעת הישנה ההיא והמקל. כולם נראים זקנים כל כך לאחרונה, אבל אני לא מרגישה זקנה בכלל. נוכל להיפגש מתישהו היום? לזכר הימים הטובים? יש לי הנגאובר מחריד כרגע, אבל ארגיש יותר טוב אחר הצוהריים. אחכה לך בסביבות חמש בסדנת היזע שבריץ.
תמיד במסירות,
לוריין
תחושתו הראשונה הייתה יראה מפני העובדה שבאמת, בשנותיו הבוגרות, גנב פעם תלת-אופן והסיע את לוריין לכל אורך האטוואל בשעות הקטנות של הלילה. במבט לאחור, זה היה סיוט. נעילת הדלת בפני הלן לא התאימה לאף היבט אחר של חייו, אבל תקרית התלת-אופן כן התאימה - היא הייתה אחת מרבות. כמה שבועות או חודשים של כיליון נדרשו על מנת להגיע למצב כזה של חוסר אחריות מוחלט?
הוא ניסה להיזכר איך ראה אז את לוריין: מושכת מאוד. הלן לא הייתה מרוצה מכך, למרות שלא אמרה כלום. אתמול, במסעדה, לוריין נראתה נדושה, מטושטשת, שחוקה. הוא לא רצה לראות אותה מתוך אמפתיה ושמח שאליקס לא מסר לה את כתובת מלונו. זו הייתה הקלה לחשוב, במקום זאת, על הונוריה, על לבלות איתה ימי ראשון ולומר לה בוקר טוב ולדעת שהיא שם, בביתו, בלילה, נושמת בחשיכה.
בשעה חמש הוא תפס מונית וקנה מתנות לכל משפחת פיטרס. בובת בד מקסימה, ארגז חיילים רומאיים, פרחים למריון, מטפחות בד גדולות ללינקולן.
כשהגיע לדירה, הבחין בכך שמריון קיבלה עליה את הבלתי-נמנע. היא בירכה אותו עכשיו כאילו היה בן משפחה סורר, ולא זר מאיים. להונוריה נאמר שהיא עוזבת. צ'רלי שמח לראות שהיא הסתירה בטקט את שמחתה העצומה. רק כשישבה על ברכיו לחשה את חדוותה ואת השאלה: "מתי?" לפני שנעלמה עם שאר הילדים.
הוא ומריון היו לבדם לרגע. מתוך דחף, אמר באומץ:
"ריבים משפחתיים הם דבר רע," אמר. "הם לא מתנהלים לפי חוקים. הם לא דומים לכאבים או לפצעים. הם יותר כמו קרעים בעור שלא מחלימים כי אין מספיק חומר שיכסה אותם. הלוואי שאת ואני היינו יכולים להסתדר טוב יותר."
"יש דברים שקשה לשכוח," ענתה. "זו שאלה של ביטחון." לא הייתהתשובה לדבר כזה, והיא שאלה: "מתי אתה מציע לקחת אותה?"
"ברגע שבו אמצא אומנת. מחרתיים, אני מקווה."
"זה בלתי אפשרי. אני צריכה לארוז את החפצים שלה. לא לפני שבת."
הוא נכנע. כשחזר אל החדר, לינקולן הציע לו כוסית.
"אני אשתה את הוויסקי היומי שלי," אמר.
היה חם, זה היה בית, אנשים מצויים יחד ליד האש. הילדים הרגישו בטוחים וחשובים מאוד. האב והאם היו רציניים, דרוכים. הם היו צריכים לעשות דברים עבור ילדיהם, דברים חשובים יותר מביקורוכאן. כפית תרופה הייתה, אחרי הכול, חשובה יותר מהיחסים המתוחים בינו לבין מריון. הם לא היו אנשים משעממים, אבל הם היו לכודים עמוק באחיזת החיים והנסיבות. הוא תהה אם יש משהו שיוכל לעשות כדי לחפור את לינקולן החוצה מהתלם שלו בבנק.
רעם ממושך של פעמון הדלת. החדרנית חצתה את החדר והלכה לאורך המסדרון. הדלת נפתחה בעיצומו של צלצול ארוך, ואז קולות, והשלושה שבסלון הביטו מעלה בציפייה. לינקולן זז כדי להכניס את המסדרון לטווח ראייתו, ומריון קמה. אז באה החדרנית לאורך המסדרון, הקולות צמודים מאחוריה, קולות שהתפתחו תחת האור לדנקן שייפר ולוריין קווארלס.
הם היו עליזים, הם היו משעשעים, הם געו בצחוק. לרגע היה צ'רלי המום. הוא לא הצליח להבין איך הם מצאו את כתובתם של הפיטרסים.
"אה-ה-ה!" דאנקן נפנף באצבעו בפראות מול צ'רלי. "אה-ה-ה!"
שניהם החליקו תחת מפל צחוק נוסף. חרד ומבולבל, צ'רלי לחץ איתם ידיים במהירות והציג אותם ללינקולן ולמריון. מריון הנהנה וכמעט שלא דיברה. היא נסוגה צעד אחד לכיוון האש. בתה עמדה לצידה, ומריון הניחה זרוע סביב כתפה.
בכעס גובר על הפלישה, צ'רלי המתין לכך שיסבירו את עצמם. אחרי הפעלת רמה מסוימת של ריכוז, דאנקן אמר:
"באנו להזמין אותך לארוחת ערב. 'נחנו מתעקשים שכל החשאיות הזאת סביב הכתובת שלך מוכרחה להיפסק."
צ'רלי התקרב אליהם, כמו מנסה לדחוף אותם אחורה במורד המסדרון.
"מצטער, אבל אני לא יכול. תגידו לי איפה תהיו ואני אתקשר לשם עוד חצי שעה."
זה לא הותיר שום רושם. לוריין התיישבה פתאום על משענת כיסא, וקראה, בעוד עיניה מתמקדות בריצ'רד, "הו, איזה ילדון חמוד! בוא הנה, ילדון." ריצ'רד הביט באימו, אבל לא זע. במשיכת כתפיים בולטת, לוריין הסתובבה כלפי צ'רלי:
"בוא לאכול. בטוחה שלָבני דודים ש'ך לא יהיה אכפת. 'נחנו רואים אותך כל כך מעט. או מת."
"אני לא יכול," אמר צ'רלי בחדות. "תלכו שניהם לאכול ואני אתקשר אליכם."
קולה הפך בלתי נעים פתאום. "בסדר, נלך. אבל אני זוכרת שאז כשדפקת לי על הדלת בארבע בבוקר, אני, לפחות, הצעתי לך משהו לשתות. קדימה, דאנק."
עדיין בהילוך איטי, עם פרצופים מטושטשים, כועסים, ברגליים לא-בטוחות, הם פרשו לאורך המסדרון.
"לילה טוב," אמר צ'רלי.
"לילה טוב," אמרה לוריין בהדגשה.
כשחזר לסלון, מריון לא נעה, אבל עכשיו הבן שלה עמד בתוך עיגול זרועה השנייה. לינקולן עדיין הזיז את הונוריה קדימה-אחורה כמו מטוטלת מצד לצד.
"איזו שערורייה!" צעק צ'רלי. "איזו שערוריה נוראית!" אף אחד מהם לא ענה. צ'רלי נפל לתוך כיסא, הרים את המשקה שלו, הניח אותו שוב, ואמר -
"אנשים שלא ראיתי שנתיים, עם חוצפה כזאת..."
הוא הפסיק. מריון השמיעה את הצליל "אוה!" בנשימה אחת מהירה ועצבנית, סובבה את גופה ממנו במשיכה ויצאה מהחדר.
לינקולן הוריד את הונוריה בזהירות.
"ילדים, כנסו פנימה ואכלו את המרק שלכם," אמר, וכשהם צייתו, הוא אמר לצ'רלי:
"מריון לא במצב טוב והיא לא יכולה לעמוד בזעזועים. אנשים מהסוג הזה גורמים לה להרגיש חולה מבחינה פיזית."
"לא אמרתי להם לבוא לכאן. הם סחטו את השם שלכם ממישהו. הם עשו את זה בכוונה..."
"טוב, חבל. זה לא עוזר. סלח לי לרגע."
לבדו, צ'רלי ישב מתוח בכיסאו. הוא היה יכול לשמוע את הילדים אוכלים בחדר השני. הם דיברו במלים חד-הברתיות, כבר בלתי-מודעים למה שהתרחש בין הוריהם. הוא שמע מלמול של שיחה מחדר רחוק יותר ואז את תקתוק הפעמון של שפורפרת הטלפון המורמת, ואז עבר בבהלה לצידו השני של החדר ומחוץ לטווח שמיעה.
לינקולן חזר תוך רגע. "תראה, צ'רלי. אני חושב שעדיף שנבטל את ארוחת הערב. מריון לא במצב טוב."
"היא כועסת עליי?"
"בערך," אמר כמעט בגסות, "היא לא חזקה ו-"
"אתה מתכוון לומר שהיא שינתה את דעתה בקשר להונוריה?"
"היא די מרירה כרגע. אני לא יודע. תתקשר אליי לבנק מחר."
"בבקשה תסביר לה שלא חלמתי שהאנשים האלה יגיעו לכאן. אני כועס בדיוק כמוך."
"אני לא יכול להסביר לה שום דבר כרגע."
צ'רלי קם. הוא לקח את מעילו והתקדם במורד המסדרון. הוא פתח את דלת חדר האוכל ואמר בקול משונה, "לילה טוב, ילדים."
הונוריה התרוממה ורצה סביב השולחן כדי לחבק אותו.
"לילה טוב, מתוקה," אמר במעורפל, ואז, כשהוא מנסה להפוך את קולו לרך יותר, מנסה להסתיר משהו, "לילה טוב, ילדים יקרים."
V
צ'רלי הלך לבר של הריץ כשבמוחו המחשבה האלימה שימצא שם את לוריין ודאנקן, אבל הם לא היו שם, והוא הבין שבכל מקרה אין שום דבר שיוכל לעשות. הוא לא נגע במשקה שלו בביתם של הפיטרסים, ועכשיו הזמין וויסקי בסודה. פול ניגש כדי לומר לו שלום.
"זה שינוי רציני," אמר בעצב. "אנחנו מוכרים בערך בחצי מההיקף של פעם. כל כך הרבה אנשים שאני שומע עליהם חזרו לארה"ב ואיבדו הכול, אולי לא בקריסה הראשונה, אבל בשנייה. שמעתי שהחבר שלך ג'ורג' הארדט הפסיד הכול, עד הסנט האחרון. חזרת לארה"ב?"
"לא, אני עובד בפראג."
"שמעתי שהפסדת הרבה בקריסה."
"כן," והוסיף בקדרות, "אבל איבדתי את כל מה שרציתי בעלייה."
"מכירה בחסר."
"משהו כזה."
זכרון הימים ההם שוב שטף אותו כמו סיוט. האנשים שפגש בנסיעותיו, ואז אנשים שלא יכלו לחבר טור מספרים או לומר משפט קוהרנטי. האיש הקטן שהלן הסכימה לרקוד איתו במסיבה בספינה, שהעליב אותה במרחק שלושה מטרים מהשולחן. הנשים והנערות שנישאו, צורחות מסמים או מאלכוהול, מתוך מקומות ציבוריים -
הגברים שנעלו את נשותיהם מחוץ לבית בשלג, כי השלג של 29' לא היה שלג אמיתי. אם לא רצית שיירד שלג, היית פשוט צריך לשלם.
הוא הלך אל הטלפון והתקשר לדירתם של הפיטרסים. לינקולן ענה.
"התקשרתי כי הדבר הזה מטריד אותי. מריון אמרה משהו סופי?"
"מריון לא מרגישה טוב." לינקולן ענה בקצרה. "אני יודע שהעניין הזה לא לגמרי באשמתך, אבל אני לא יכול להרשות לה להתפרק לחתיכות בגלל זה. אני חושש שנצטרך להניח לזה לשישה חודשים. אני לא יכול להסתכן בזה שהיא שוב תגיע למצב הזה."
"אני מבין."
"אני מצטער, צ'רלי."
הוא חזר לשולחן שלו. כוס הוויסקי שלו הייתה ריקה, אבל הוא הניד בראשו כשאליקס הביט בה בשאלה. הוא לא היה יכול לעשות עכשיו הרבה יותר מאשר לשלוח להונוריה דברים. הוא ישלח לה המון דברים מחר. הוא חשב בכעס שזה היה סתם כסף - הוא נתן לכל כך הרבה אנשים כסף -
"לא, זהו," אמר למלצר אחר. "כמה אני חייב לך?"
יום אחד הוא יחזור. הם לא יכולים לגרום לו לשלם על זה לנצח. אבל הוא רצה את הילדה שלו, ושום דבר לא הועיל לו חוץ מהעובדה הזו. הוא כבר לא היה צעיר, עם הרבה מחשבות יפות וחלומות ליהנות מהם לבדו. הוא היה בטוח לחלוטין שהלן לא הייתה רוצה שיהיה בודד כל כך.
"ואיפה מר קמפבל?" שאל צ'רלי.
"נסע לשווייץ. מר קמפבל הוא אדם חולה למדי, מר וויילס."
"אני מצטער לשמוע. וג'ורג' הארדט?" חקר צ'רלי.
"חזר לאמריקה. הלך לעבוד."
"ואיפה ציפור השלג?"
"הוא היה כאן בשבוע שעבר. בכל מקרה, חבר שלו, מר שייפר, נמצא בפריז."
שני שמות מוכרים מהרשימה הארוכה של לפני שנה וחצי. צ'רלי שרבט כתובת במחברת שלו וקרע את הדף.
"אם תראה את מר שייפר, תן לו את זה," אמר. "זו הכתובת של הגיס שלי. עדיין לא התמקמתי במלון."
הוא לא באמת היה מאוכזב למצוא את פריז ריקה כל כך. אבל הדממה בבר של הריץ הייתה מוזרה ומבשרת רעות. זה כבר לא היה בר אמריקני - הוא הרגיש בו מנומס, ולא כאילו היה הבעלים. הבר חזר לתוך צרפת. הוא הרגיש את הדממה מהרגע שבו יצא מהמונית וראה את השוער, שהיה בדרך כלל שקוע בטירוף פעלתני בשעה הזאת, מרכל עם ה-שָאסֵר ליד כניסת המשרתים.
בעוברו דרך המסדרון שמע רק קול בודד, משועמם, בחדר הנשים ההומה-משכבר. כשפנה לתוך הבר הוא עבר את עשרים הרגל של שטיח ירוק בעיניים מקובעות קדימה מתוך הרגל ישן; ואז, כשכף רגלו מונחת ביציבות על המעקה, הסתובב וסקר את החדר, פוגש רק זוג יחיד של עיניים שרפרפו אליו מעל עיתון בפינה. צ'רלי ביקש את מנהל הבר, פול, שבימים המאוחרים יותר של הצמיחה הכלכלית היה מגיע לעבודה במכוניתו הבנויה בהתאמה אישית - יורד ממנה, אמנם, בפינת הרחוב הקרובה, בהתאם לנימוסיות הנדרשת. אבל פול היההיום בבית הכפר שלו ואליקס היה זה שסיפק לו את המידע.
"לא, כבר לא," אמר צ'רלי, "אני משתדל לא להגזים בימים אלה."
אליקס בירך אותו: "הגזמת לא רע לפני כמה שנים."
"אני אתמיד בזה," הרגיע אותו צ'רלי, "התמדתי כבר יותר משנה וחצי."
"מה דעתך על המצב באמריקה?"
"לא הייתי באמריקה כבר חודשים. אני עובד בפראג, מייצג כמה תאגידים. לא מכירים אותי שם."
אליקס חייך.
"זוכר את הלילה של מסיבת הרווקים של ג'ורג' הארדט כאן?" שאל צ'רלי. "אגב, מה שלום קלוד פסנדסן?"
אליקס הנמיך את קולו בביטחון עצמי: "הוא בפריז, אבל הוא כבר לא בא לכאן. פול לא מרשה. הוא צבר חשבון של שלושים אלף פרנק, חייב את כל המשקאות וארוחות הצוהריים שלו, ובדרך כלל גם את ארוחת הערב, במשך יותר משנה. וכשפול סוף-סוף אמר לו שהוא חייב לשלם, הוא נתן לו המחאה בלי כיסוי."
אליקס הניד בראשו בעצבות.
"אני לא מבין את זה. כזה דנדי. ועכשיו הוא כולו מנופח---" הוא יצר צורת תפוח מעוגל באמצעות ידיו.
צ'רלי צפה בקבוצת מלכות צורמניות שהתקינו עצמן בפינה.
"שום דבר לא משפיע עליהם," חשב. "מניות עולות ויורדות, אנשים מתבטלים או עובדים, אבל הם ממשיכים לנצח." המקום דיכא אותו. הוא ביקש את הקוביות וזרק מול אליקס עבור המשקה.
"אתה מתכנן להיות כאן זמן רב, מר וויילס?"
"אהיה כאן ארבעה או חמישה ימים כדי לראות את הקטנה שלי."
"או-הו! יש לך קטנה?"
בחוץ השלטים בצבע אדום-אש, כחול-גז, ירוק-רפאים זרחו כמו עשן מבעד לגשם השלו. זו הייתה שעת צוהריים מאוחרת והרחובות היו בתנועה; מסעדות הביסטרו נצצו. הוא תפס מונית בפינה של בולבארדה קאפוסין. פלאס דה לה קונקורד עברה על פניו במלכותיות ורודה; הם חצו את הסיין ההגיוני, וצ'רלי חש את האיכות הפרובינציאלית הפתאומית של הגדה השמאלית.
צ'רלי כיוון את המונית שלו לאוונו דה ל'אופרה, שלא הייתה בדרך, אבל הוא רצה לראות את השעה הכחולה פרושה מעל החזית המופלאה, ולדמיין שצופרי המוניות, שניגנו ללא הפסק את התווים הראשונים של לה פלוס קה לן, היו החצוצרות של הקיסרות השנייה. בדיוק סגרו את שבכת הברזל מול חנות הספרים של ברנטאנו, ואנשים כבר אכלו את ארוחת הערב מאחורי הגדר החיה הבורגנית, הגזומה היטב, של דובאל. הוא מעולם לא אכל בפריז במסעדה זולה באמת. ארוחת ערב של חמש מנות, ארבעה פרנק וחמישים, שמונה עשר סנט, כולל יין. מסיבה מוזרה כלשהי, הצטער שלא עשה זאת.
כשהתגלגלו הלאה אל הגדה השמאלית והוא חש בפרובינציאליות הפתאומית שבה, הוא חשב, "הרסתי את העיר הזו בשביל עצמי. לא הבנתי זאת, אבל הימים באו בזה אחר זה, ואז חלפו שנתיים, וחלף הכול, וגם אני."
הוא היה בן שלושים וחמש ונאה למראה. המוביליות האירית בפניו פוכחה באמצעות קמט עמוק בין העיניים. כשצלצל בפעמון בית גיסו ב-רו פאלאטין, הקמט העמיק ומשך את גבותיו כלפי מטה; הוא חש התכווצות בבטנו. מאחורי המשרתת שפתחה את הדלת זינקה ילדה מקסימה בת תשע שצווחה, "אבא!" ועפה מעלה, מפרפרת כמו דג, אל בין זרועותיו. היא משכה אליה את ראשו באמצעות האוזן והניחה את לחיה לצד שלו.
"מתוקה שלי," אמר.
"הו, אבא, אבא, אבא, אבא'לה, אבא'לה, אבא'לה!"
היא משכה אותו אל הסלון שבו המתינה המשפחה, בן ובת בגילה של בתו, חמותו ובעלה. היא בירך את מריון עם קול שווסת בזהירות כדי להימנע הן מהתלהבות מזויפת והן מסלידה, אבל התגובה שלה הייתה פושרת באופן כנה יותר, על אף שצמצמה את ההבעה של אי-אמון בלתי-משתנה באמצעות הכוונת תשומת הלב שלה כלפי בתו. שני הגברים לחצו ידיים בחברותיות ולינקולן פיטרס הניח את שלו לרגע על כתפו של צ'רלי.
החדר היה חם ואמריקני, למרבה הנוחות. שלושת הילדים התנועעו באופן אינטימי, משחקים את דרכם דרך המלבנים הצהובים שהובילו לחדרים האחרים. חדוות השעה שש דוברה דרך המכות הנלהבות של האש וצלילי הפעילות הצרפתית במטבח. אבל צ'רלי לא נרגע. לבו עמד בנוקשות בתוך גופו והוא שאב ביטחון מבתו, שמדי פעם התקרבה אליו, מחזיקה בזרועותיה את הבובה שהביא.
"באמת טוב מאוד," הכריז במענה לשאלתו של לינקולן. "הרבה מהעסקאות לא זזות בכלל, אבל מצבנו טוב מתמיד. ממש מצוין, בעצם. בחודש הבא אביא את אחותי מאמריקה כדי שתטפל בשבילי במשק הבית. ההכנסה שלי בשנה שעברה הייתה גדולה יותר משהייתה כשהיה לי כסף. אתה מבין, הצ'כים---"
הוא התרברב למען תכלית מסוימת. אבל אחרי רגע, כשהבחין בחוסר מנוחה עמום בעיניו של לינקולן, שינה את הנושא:
"הילדים שלך ילדים טובים, מחונכים, נימוסים טובים."
"אנחנו חושבים שגם הונוריה ילדה נהדרת."
מריון פיטרס חזרה מהמטבח. היא הייתה אישה גבוהה עם עיניים מודאגות, שפעם החזיקה בחינניות אמריקנית רעננה. צ'רלי מעולם לא היה רגיש לחינניות הזו ותמיד הופתע כשאנשים ציינו כמה יפה הייתה. הייתה שם אנטיפתיות אינסטינקטיבית כלפיו מהרגע הראשון.
"ובכן, מה דעתך על הונוריה?" שאלה.
"נפלאה. הייתי המום לראות כמה גדלה בעשרה חודשים. כל הילדים נראים מצוין."
"לא היינו צריכים להזמין רופא כבר שנה. אתה נהנה להיות שוב בפריז?"
"מצחיק לראות כמה מעט אמריקנים יש כאן."
"אני מרוצה," אמרה מריון בהחלטיות. "לפחות עכשיו אפשר להיכנס לחנות בלי שהם יניחו שאתה מיליונר. סבלנו כמו כולם, אבל בסופו של דבר הרבה יותר נעים ככה."
"אבל זה היה טוב כל עוד זה נמשך," אמר צ'רלי. "היינו סוג של מעמד מלוכה, חסינים לטעויות, עם מין קסם סביבנו. בבר אחר הצוהריים---" הוא מעד, מבחין בטעותו - "לא הכרתי אף אחד."
היא הסתכלה בו בחדות. "אני חושבת שהיית במספיק ברים."
"הייתי שם רק לדקה. אני שותה משקה אחד כל אחר צוהריים, ולא יותר."
"אתה לא רוצה קוקטייל לפני ארוחת הערב?" שאל לינקולן.
"אני שותה רק משקה אחד כל אחר צוהריים, וכבר שתיתי."
"אני מקווה שתתמיד בזה," אמרה מריון.
הסלידה שלה בלטה מאוד בקרירות שבה דיברה, אבל צ'רלי רק חייך. היו לו תוכניות גדולות יותר. עצם האגרסיביות שלה נתנה לו יתרון, והוא היה חכם מספיק כדי להמתין. הוא רצה שהם יהיו אלו שיעלו את הנושא של מה שידעו שהביא אותו לפריז.
בארוחת הערב הוא לא הצליח להחליט אם הונוריה דומה יותר לו או לאמהּ. היא תהיה בת מזל אם לא תשלב את המאפיינים של שניהם שהביאו אותם לאסון. עבר אותו גל גדול של הגנתיות. הוא חשב שהוא ידע מה לעשות עבורה. הוא האמין באופי; הוא רצה לקפוץ דור שלם אחורה ושוב לבטוח באופי בתור היסוד הנצחי ויקר הערך ביותרשבנמצא. הכול נשחק.
הוא הלך קצת אחרי ארוחת הערב, אבל לא חזר הביתה. הוא היה סקרן לראות את פריז בלילה בעיניים זכות ושיפוטיות יותר מאלו של ימים אחרים. הוא קנה מושב בקזינו וצפה בג'וזפין בייקר מתפתלת את ערבסקות השוקולד שלה.
אחרי שעה עזב וטייל לכיוון מונמרטר, במעלה רו פיגל ולתוך פלאסבלאנש. הגשם הפסיק והיו כמה אנשים בבגדי ערב שירדו ממוניות מול קברטים, וקוקוטיות משחרות לטרף לבד או בזוגות, והרבה כושים. הוא עבר דלת מוארת שבקעה ממנה מוזיקה, ועצר בתחושת קרבה. זה היה מועדון בריקטופ, שבו נפרד משעות רבות כל כך ומכסף רב כל כך. כמה דלתות הלאה מצא עוד מפגשים עתיקים והכניס ראש פנימה בחוסר זהירות. תזמורת נלהבת פרצה מייד בנגינה, שני רקדנית מקצועיים זינקו על רגליהם והמארחת עטה עליו, קוראת, "הקהל בדיוק מגיע, אדוני!" אבל הוא נסוג במהירות.
"צריך להיות שיכור לגמרי בשביל זה," חשב.
זלי היה סגור. המלונות העגמומיים והמאיימים שהקיפו אותו היו חשוכים. למעלה, ברו בלאנש, היה יותר אור וקהל צרפתי מקומי, יום-יומי. מערת המשורר נעלמה, אבל שני הפיות האדירים של קפה גן העדן ושל קפה הגיהינום עדיין פיהקו - אפילו טרפו, בזמן שצפה, את התכולה הדלה של אוטובוס תיירים - גרמני, יפני וזוג אמריקאי, שהביטו בו בעיניים מפוחדות.
מספיק עם המאמץ והתבונה של מונמרטר. כל הסיפוק הזה של מידות רעות ושל בזבוז היה בקנה מידה ילדותי לחלוטין, והוא הבין פתאום את משמעות המילה "כיליון": עד כלות, לקחת משהו ולהפוך אותו לכלום, לאוויר. בשעות הקטנות של הלילה, כל תנועה ממקום למקום הייתה קפיצה אנושית עצומה, עלייה בתשלום עבור הפריווילגיה של תנועה איטית יותר ויותר.
הוא זכר שטרות של אלף פרנק שניתנו לתזמורת עבור נגינת שיר יחיד, שטרות של אלף פרנק שנזרקו כלפי שוער תמורת הזמנת מונית.
אבל הם לא ניתנו תמורת כלום.
הם ניתנו - אפילו אלו מהם שבוזבזו באופן הפראי ביותר - כמנחה לגורל, כדי שאולי לא יזכור את הדברים שהכי חשוב היה לזכור, הדברים שעכשיו יזכור תמיד - את בתו שנלקחה מחזקתו, את אשתו שברחה לקבר בוורמונט.
אישה דיברה אליו בזוהר של בראסרי. הוא קנה לה ביצים וקפה, ואחר כך, חומק ממבטה המעודד, נתן לה שטר של עשרים פרנק ולקח מונית למלונו.
II
הוא התעורר ביום סתיו נפלא - מזג אוויר לפוטבול. הדיכאון של אתמול נעלם והוא חיבב את האנשים ברחוב. בצוהריים ישב מול הונוריה ב"לה גראנד ואטל", המסעדה היחידה שיכול היה לחשוב עליה שלא הזכירה ארוחות ערב רוויות שמפניה וארוחות צוהריים שהחלו בשעה שתיים והסתיימו בדמדומים מטושטשים ומעורפלים.
"מה עם ירקות? את לא אמורה לאכול ירקות?"
"ובכן, כן."
"יש אפינאר ו-שו-פלר וגזרים ו-אריקו."
"אשמח ל-שו-פלר."
"לא היית רוצה לאכול שני סוגי ירקות?"
"אני בדרך כלל אוכלת רק אחד בארוחת הצוהריים."
המלצר העמיד פנים שהוא חובב ילדים באופן יוצא דופן. "קל אה מיניון לה פטיט? אל פארל אקזקטמו קום און פרנסז."
"מה עם קינוח? שנחכה ונראה?"
המלצר נעלם. הונוריה הביטה באביה בציפייה.
"מה נעשה?"
"קודם כל, נלך לחנות הצעצועים ב-רו סן הונורה ונקנה לך כל מה שתרצי. אחר כך נלך להצגת הוודוויל במלון אמפייר."
היא היססה. "אני אשמח ללכת להצגה, אבל לא לחנות הצעצועים."
"למה לא?"
"הבאת לי את הבובה הזאת," היא הביאה את הבובה איתה, "ויש לי המון דברים. ואנחנו כבר לא עשירים, נכון?"
"אף פעם לא היינו. אבל היום תקבלי מה שתרצי."
"בסדר," היא נכנעה.
אז, כשהיו אמא שלה ומטפלת צרפתייה, נטה להיות קפדן. כעת התרחב, הושיט יד לעבר סובלנות חדשה. הוא צריך להיות שני ההורים בשבילה, ולא למנוע תקשורת מאף חלק בתוכה.
"אני רוצה ללמוד להכיר אותך," אמר בכובד ראש. "קודם כל, תני לי להציג את עצמי. אני צ'רלס ג'. וויילס, מפראג."
"אוי, אבא!" קולה נסדק מצחוק.
"ומי את, בבקשה?" התעקש, והיא קיבלה עליה את התפקיד מיד: "הונוריה וויילס, רו פאלאטין, פריז."
"נשואה או רווקה?"
"לא, לא נשואה. רווקה."
הוא הצביע על הבובה. "אבל אני רואה שיש לך ילדה, גברתי."
ממאנת לנשל את הבובה, אימצה אותה אל ליבה וחשבה במהירות: "כן, הייתי נשואה, אבל אני לא נשואה יותר. בעלי מת."
הוא המשיך במהירות, "ושמה של הילדה?"
"סימון. היא נקראת על שם החברה הכי טובה שלי מבית הספר."
"אני שמח לשמוע שאת מצטיינת בלימודים."
"אני שלישית בכיתה החודש," התרברבה. "אלזי" - זו הייתה בת דודתה - "רק במקום השמונה-עשר, וריצ'רד בערך בתחתית."
"אלזי וריצ'רד מוצאים חן בעינייך, נכון?"
"הו, כן. אני אוהבת את ריצ'רד וגם אלזי מוצאת חן בעיניי."
בזהירות וכלאחר יד שאל, "ודודה מריון ודוד לינקולן - את מי מהם את הכי אוהבת?"
"הו, את דוד לינקולן, אני חושבת."
הוא נעשה מודע יותר ויותר לנוכחותה. כשנכנסו, מלמול של "מקסימה" עקב אחריהם, ועכשיו האנשים בשולחן הסמוך עיקמו את כל השתיקות שלהם כלפיה, בוהים כאילו הייתה משהו נטול מודעות, כמו פרח.
"למה אני לא גרה איתך?" שאלה פתאום. "זה בגלל שאמא מתה?"
"את צריכה להישאר כאן וללמוד עוד צרפתית. לאבא יהיה קשה לטפל בך טוב עד כדי כך."
"אני לא באמת צריכה שיטפלו בי יותר. אני עושה הכול לבד."
ביציאה מהמסעדה, גבר ואישה ברכו אותו לשלום באופן בלתי צפוי.
"ובכן, וויילס הזקן!"
"שלום, לוריין... דאנק."
רוחות פתאום מהעבר: דאנקן שייפר, חבר מימי הלימודים במכללה. לוריין קווארלס, בלונדינית מקסימה וחיוורת בת שלושים. אחת מתוך החבורה שעזרה להם להפוך חודשים לימים בעידן הפזרני של לפני שלוש שנים.
"בעלי לא היה יכול לבוא השנה," אמרה בתשובה לשאלתו. "אנחנו עניים נורא. אז הוא נתן לי מאתיים לחודש ואמר לי להגזים איתם כמה שיותר... זו הקטנה שלך?"
"מה דעתך שנחזור ונשב?" שאל דאנקן.
"לא יכול." הוא שמח על התירוץ. כמו תמיד, הרגיש במשיכה התשוקתית, הפרובוקטיבית של לוריין, אבל הקצב שלו היה שונה עכשיו.
"אז מה עם ארוחת ערב?" שאלה.
"אני לא פנוי. תני לי את הכתובת שלך ואתקשר אלייך."
"צ'רלי, אני מאמינה שאתה פיכח." אמרה בשיפוטיות. "אני באמת מאמינה שהוא פיכח, דאנק. צבוט אותו כדי לראות אם הוא פיכח."
צ'רלי הניד בראשו לכיוון הונוריה. שניהם צחקו.
"מה הכתובת שלך?" אמר דאנקן בספקנות.
הוא היסס, ממאן לתת את שם המלון שלו.
"עוד לא התמקמתי. עדיף שאתקשר אליכם. אנחנו הולכים לראות את הוודויל במלון אמפייר."
"הנה! זה מה שאני רוצה," אמרה לוריין. "אני רוצה לראות ליצנים ואקרובטים ולהטוטנים. זה בדיוק מה שנעשה, דאנק."
"יש לנו סידורים לעשות קודם," אמר צ'רלי. "אולי נתראה שם."
"בסדר, סנוב שכמוך... להתראות, יפהפייה קטנה."
"להתראות."
הונוריה נדה בנימוס.
מפגש בלתי רצוי, איכשהו. הם חיבבו אותו כי הוא תיפקד, כי הוא היה רציני. הם רצו לראות אותו מפני שהיה חזק יותר מכפי שהיו הם כעת, מפני שרצו לשאוב הזנה מסוימת מתוך כוחו.
במלון אמפייר, הונוריה סירבה בגאווה לשבת על מעילו המקופל של אביה. היא כבר הייתה אינדיווידואל עם קוד התנהגות משלו, וצ'רלי נשבה יותר ויותר בתשוקה להכניס בה מעט מעצמו לפני שתתגבש לחלוטין. הניסיון להכיר אותה בזמן קצר כל כך היה חסר תקווה.
בין המופעים נתקלו בדאנקן ולוריין בלובי שבו ניגנה הלהקה.
"נשתה משהו?"
"בסדר, אבל לא בבר. ניקח שולחן."
"האב המושלם."
מקשיב ללוריין באופן מופשט, צ'רלי צפה בעיניה של הונוריה עוזבות את השולחן, ועקב אחריהן בכמיהה סביב החדר, תוהה מה ראו. הוא פגש במבטה והיא חייכה.
"אהבתי את הלימונדה הזאת," אמרה.
מה אמרה? למה ציפה? במונית בדרך חזרה הביתה, משך אותה אליו עד שראשה נח נגד חזהו.
"מתוקה, את חושבת מדי פעם על אמא שלך?"
"כן, לפעמים." אמרה בערפול.
"אני לא רוצה שתשכחי אותה. יש לך תמונה שלה?"
"כן, אני חושבת. בכל מקרה, לדודה מריון יש. למה אתה לא רוצה שאשכח אותה?"
"היא אהבה אותך מאוד."
"גם אני אהבתי אותה."
הם שתקו לרגע.
"אבא, אני רוצה לבוא לגור איתך," אמרה פתאום.
ליבו זינק. כך רצה שזה יקרה.
"את לא מאושרת?"
"כן, אבל אני אוהבת אותך יותר מכל אדם אחר בעולם. ואתה אוהב אותי יותר מכל אדם אחר, נכון, עכשיו שאמא מתה?"
"בוודאי. אבל את לא תמיד תאהבי אותי הכי בעולם, מתוקה. את תגדלי ותפגשי מישהו בגילך ותתחתני אתו ותשכחי שאי פעם היה לך אבא."
"כן, זה נכון," אמרה ברוגע.
הוא לא נכנס. הוא תכנן לחזור בשעה תשע ורצה לשמור על עצמו רענן וחדש בשביל הדבר שיהיה מוכרח לומר אז.
"כשתהיי בפנים, צאי אל החלון."
"בסדר. להתראות, אבא, אבא, אבא, אבא."
הוא חיכה ברחוב החשוך עד שהופיעה, כולה חמה וזוהרת, בחלון למעלה, ונישקה את אצבעותיה החוצה אל תוך הלילה.
III
הם המתינו. מריון ישבה מאחורי כלי הקפה בשמלת ערב שחורה ומכובדת שעוררה אסוציאציות של אבל רק במעורפל. לינקולן התהלך הלוך ושוב בחיוניות של אדם שכבר נמצא בעיצומו של משפט. הם היו להוטים כמוהו לדון בנושא. הוא פתח כמעט מיד:
"אני מניח שאתם יודעים למה רציתי לדבר איתכם - למה באמת באתי לפריז."
מריון שיחקה בכוכבים השחורים שעל השרשרת שלה והזעיפה גבות.
"אני להוט מאוד להשיג בית משלי," המשיך. "ולהוט שהונוריה תהיה בו. אני מעריך מאוד את העובדה שלקחתם אליכם את הונוריה, לזכר אמא שלה, אבל הדברים השתנו---" הוא היסס ואז המשיך בכוח רב יותר - "השתנו מבחינתי באופן קיצוני, ואני רוצה לבקש מכם לשקול מחדש את העניין. יהיה מטופש להכחיש שהתנהגתי רע לפני שלוש שנים---"
מריון הביטה בו בעיניים קשות.
"אבל זה נגמר. כמו שאמרתי לכם, לא שתיתי יותר ממשקה אחד ביום במשך יותר משנה, ואני שותה את המשקה הזה עם כוונה, כדי שהמחשבה על אלכוהול לא תגדל יותר מדי בדמיון שלי. אתם מבינים?"
"לא," אמרה מריון בתמציתיות.
"זה סוג של תרגיל שאני עושה לעצמי. הוא שומר על הכול בפרופורציות."
"אני מבין אותך," אמר לינקולן. "אתה לא רוצה להודות שזה מושך אותך."
"משהו כזה. לפעמים אני שוכח ולא שותה אותו. אבל אני משתדל לשתות אותו. בכל מקרה, אני לא יכול להרשות לעצמי לשתות במצבי. האנשים שאני מייצג יותר ממרוצים מהעבודה שלי, ואני מביא את אחותי מבארלינגטון כדי שתטפל בשבילי במשק הבית, ואני רוצה נורא שגם הונוריה תהיה שם. אתם יודעים שאפילו כשאמא שלה ואני לא הסתדרנו לא הנחנו לשום דבר ממה שקרה לגעת בהונוריה. אני יודע שהיא אוהבת אותי ואני יודע שאני יכול לדאוג לה ו... וזהו. מה דעתכם?"
הוא ידע שעכשיו ייאלץ לספוג מלקות. הן יארכו שעה או שעתיים, וזה יהיה קשה, אבל אם יווסת את הטינה הבלתי נמנעת שלו לגישה המזוככת של החוטא-שחזר-בתשובה, הוא עשוי לזכות בסופו של דבר.
שלוט בעצמך, אמר לעצמו. אתה לא רוצה להיות צודק. אתה רוצה את הונוריה.
לינקולן דיבר ראשון: "שוחחנו על כך מאז שקיבלנו את המכתב שלך בחודש שעבר. אנחנו שמחים שהונוריה כאן. היא ילדה מקסימה, ואנחנו שמחים שביכולתנו לעזור לה, אבל זו כמובן לא השאלה---"
מריון שיסעה את דבריו. "כמה זמן אתה מתכנן להישאר פיכח, צ'רלי?"
"לצמיתות, אני מקווה."
"איך אפשר לסמוך על זה?"
"את יודעת שלא באמת שתיתי הרבה, לא עד שוויתרתי על העסקים ובאתי לפה בלי שהיה לי מה לעשות. ואז הלן ואני התחלנו להסתובב עם---"
"בבקשה תשאיר את הלן מחוץ לכל זה. אני לא סובלת שאתה מדבר עליה ככה."
הוא בהה בה בזעף. מעולם לא היה בטוח עד כמה שתי האחיות באמת חיבבו זו את זו בימי חייהן.
"השתייה שלי נמשכה רק שנה וחצי - מאז שבאנו לכאן ועד ש... שהתמוטטתי."
"זה הספיק."
"זה הספיק," הסכים.
"החובה שלי היא לחלוטין כלפי הלן," אמרה. "אני מנסה לחשוב מה היא הייתה רוצה שאעשה. בכנות, מאז הלילה שבו עשית את הדבר הנורא ההוא, לא היית קיים בשבילי. אני לא יכולה לשנות את זה. היא הייתה אחותי."
"כן."
"כשהיא גססה, היא ביקשה ממני לדאוג להונוריה. אם לא היית אז בבית חולים לחולי נפש, זה היה יכול לעזור."
לא הייתה לו תשובה.
"אני לעולם לא אצליח לשכוח את הבוקר שבו הלן דפקה לי על הדלת, ספוגה עד העצמות ורועדת, ואמרה שנעלת אותה בחוץ."
צ'רלי נאחז במשענת היד של הכיסא. זה היה קשה יותר משציפה. הוא רצה לפרוץ במחאות ובהסברים ארוכים, אבל אמר רק - "הלילה שבו נעלתי אותה בחוץ---" כשמריון קטעה אותו, "אני לא רוצה לעבור על כל זה שוב."
אחרי רגע של שתיקה אמר לינקולן, "אנחנו סוטים מהנושא. אתה רוצה שמריון תוותר על האפוטרופוסות החוקית שלה ותיתן לך את הונוריה. אני חושב שהשאלה המרכזית עבורה היא אם היא סומכת עליך או לא."
"אני לא מאשים את מריון," אמר צ'רלי באיטיות, "אבל אני חושב שהיא יכולה לסמוך עליי לחלוטין. הייתי בסדר עד לפני שלוש שנים. כמובן, זה לא מחוץ לטווח האפשרות האנושי שאטעה שוב מתישהו. אבל אם נחכה עוד אני אפסיד את הילדות של הונוריה ואת הסיכוי שלי לבית." הוא נד בראשו. "אני פשוט אאבד אותה, אתם לא מבינים?"
"כן, אני מבין," אמר לינקולן.
"למה לא חשבת על כל זה קודם?" שאלה מריון.
"ברור שחשבתי על זה, מדי פעם, אבל הלן ואני לא הסתדרנו. כשהסכמתי לאפוטרופוסות, בדיוק שכבתי על הגב בבית חולים לחולי נפש והשוק רושש אותי לגמרי. ידעתי שהתנהגתי רע, וחשבתי שאני מוכן להסכים להכול, אם זה יוכל לנחם את הלן. אבל עכשיו הכול שונה. אני מתפקד, אני מתנהג טוב, לעזאזל, בכל---"
"אל תקלל אותי, בבקשה," אמרה מריון.
הוא הביט בה, מבוהל. עם כל הערה העוצמה של סלידתה הפכה יותר ויותר ניכרת. היא בנתה את כל פחד החיים שלה לחומה אחת והציבה אותה כלפיו. הנזיפה הפשוטה הזו הייתה בוודאי תוצאה של איזה וויכוח עם הטבחית כמה שעות קודם לכן. צ'רלי הפך יותר ויותר מודאג מהשארת הונוריה בסביבה הזו, העוינת כלפיו. במוקדם או במאוחר זה יבוא לידי ביטוי, מילה פה, מנוד ראש שם, ומשהו מחוסר-האמון הזה יושתל בהונוריה באופן בלתי הפיך. אבל הוא היה מוכרח למשוך את הזעם שלו מפניו כלפי מטה ולסגור אותו בתוכו. הוא זכה בנקודה, כי לינקולן הבין את האבסורד שבהערה של מריון ושאל אותה בקלילות ממתי התנגדה למילה 'לעזאזל'.
"ועוד דבר," אמר צ'רלי. "עכשיו אני יכול להקנות לה יתרונות מסוימים. אני מתכוון לקחת איתי אומנת צרפתייה לפראג. שכרתי דירה חדשה---"
הוא עצר, מבין את השטות שאמר. הוא לא היה יכול לצפות מהם לקבל בשוויון נפש את העובדה שההכנסה שלו שוב הייתה כפולה משלהם.
"אני מתארת לעצמי שאתה יכול לתת לה יותר מותרות מאיתנו," אמרה מריון. "כשאתה בזבזת כסף אנחנו הסתכלנו על כל פרנק... אני מתארת לעצמי שתחזור לעשות את זה."
"הו, לא," אמר. "למדתי. עבדתי קשה במשך עשר שנים, את יודעת - עד שהיה לי מזל בשוק, כמו להרבה אנשים. הרבה מאוד מזל. לא היה נראה שיש סיבה להמשיך לעבוד, אז התפטרתי. זה לא יקרה שוב."
הייתה שתיקה ארוכה. כולם הרגישו את עצביהם נמתחים, ובפעם הראשונה מזה שנה צ'רלי רצה משקה. עכשיו היה בטוח שלינקולן פיטרס רצה שהוא יקבל את בתו.
מריון נרעדה פתאום. חלק ממנה ראה שרגליו של צ'רלי היו שתולות עכשיו באדמה, והרגש האימהי שבה זיהה את טבעיות רצונו. אבל היא חיה זמן רב מדי עם דעה קדומה - דעה קדומה שהתבססה על אי-אמון סקרני באושרה של אחותה, אי-אמון אשר, באמצעות זעזוע של לילה נורא אחד, הפך לשנאה כלפיו. הכול קרה בנקודה בחייה שבה הדכדוך של בריאות פגומה ונסיבות מזיקות הפכו את האמונה ברשעות מוחשית וברשע מוחשי להכרחיים עבורה.
"אני לא יכולה להימנע מלחשוב ככה!" קראה פתאום. "עד כמה היית אחראי למותה של הלן, את זה אני לא יודעת. זה משהו שאתה תצטרך להתמודד איתו מול המצפון שלך."
זרם חשמלי של ייסורים געש בו. לרגע כמעט נעמד, צליל שלא בוטא מהדהד בגרונו. הוא נאחז בעצמו לרגע, לעוד רגע.
"רק שנייה," אמר לינקולן בחוסר נוחות. "אף פעם לא חשבתי שאתה אחראי לזה."
"הלן מתה ממחלת לב," אמר צ'רלי בקהות.
"כן, מחלת לב." מריון דיברה כאילו לביטוי הייתה משמעות אחרת עבורה.
אחר כך, בשטיחוּת שלאחר התפרצותה, ראתה אותו בפשטות וידעה שאיכשהו הצליח לשלוט בסיטואציה. מביטה בבעלה, היא לא מצאה בו עזרה, ובפתאומיות, כאילו היה זה עניין חסר חשיבות, נכנעה.
"עשה מה שתרצה!" קראה, מזנקת מכיסאה. "היא הילדה שלך. אני לא זאת שתעמוד בדרכך. אני חושבת שאם היא הייתה הבת שלי, הייתי מעדיפה ש..." היא הצליחה לשלוט בעצמה. "ששניכם תחליטו. אני לא יכולה לסבול את זה. נמאס לי. אני הולכת לישון."
היא מיהרה לצאת מהחדר. אחרי רגע אמר לינקולן:
"זה היה יום קשה בשבילה. אתה יודע כמה חשוב לה..." קולו היה כמעט מתנצל: "כשאישה מכניסה לעצמה רעיון לראש."
"בטח."
"זה יהיה בסדר. אני חושב שהיא מבינה עכשיו שאתה... יכול לפרנס את הילדה, ושאנחנו לא באמת יכולים לעמוד בדרכך או בדרכה של הונוריה."
"תודה, לינקולן."
"כדאי שאלך ואראה מה שלומה."
"אני הולך."
הוא עדיין רעד כשהגיע לרחוב, אבל הליכה קצרה במורד רו בונפרטה עודדה אותו, וכשחצה את הסיין, רענן וחדש ממנורות הרחוב, חש שמחה. אבל כשחזר לחדרו לא הצליח לישון. דמותה של הלן רדפה אותו. הלן שאהב כל כך עד שהחלו בטיפשות להתעלל באהבתם, לקרוע אותה לגזרים. באותו ליל פברואר נורא שמריון זכרה בחדות כזו, מריבה איטית נמשכה שעות. הייתה סצנה בפלורידה, ואז ניסה לקחת אותה הביתה, והיא נישקה את ווב הצעיר ליד השולחן. אחר כך היה את מה שאמרה בהיסטריה. כשהגיע הביתה לבד הוא סובב את המפתח במנעול בזעם פראי. איך היה יכול לדעת שהיא תגיע לבד שעה מאוחר יותר, שתהיה סופת שלג, שהיא תנדוד בתוכה בנעליים קלות, מבולבלת מכדי למצוא מונית? וכל מה שקרה אחר כך, איך שנחסכה ממנה דלקת ריאות בדרך נס, וכל הזוועה הנלווית. הם "השלימו", אבל זו הייתה תחילת הסוף, ומריון, שראתה בעיניה מה שדמיינה שהייתה סצנה אחת מני רבות בקדושתה המעונה של אחותה, לא שכחה לעולם.
ההיזכרות בכך קירבה את הלן, ובאור הלבן, הרך, שמתגנב על פני חצי-השינה של טרום בוקר, מצא את עצמו מדבר אליה שוב. היא אמרה שהוא צדק לגמרי לגבי הונוריה ושהיא רצתה שהונוריה תהיה איתו. היא אמרה שהיא שמחה שמצבו משתפר ושהוא מתנהג היטב. היא אמרה הרבה דברים אחרים - דברים ידידותיים מאוד - אבל היא הייתה ישובה בנדנדה בשמלה לבנה, והתנדנדה מהר יותר ויותר ויותר, כך שבסוף לא שמע בבירור את כל מה שאמרה.
IV
הוא התעורר בתחושת שמחה. דלתו של העולם הייתה פתוחה שוב. הוא תכנן תוכניות, נופים, עתידים עבור הונוריה ועבור עצמו, אבל פתאום התעצב, נזכר בכל התוכניות שתכננו הוא והלן. היא לא תכננה למות. ההווה היה הדבר - עבודה לעשותה ומישהו לאהוב. אבל לא לאהוב יותר מדי, כי הוא ידע איך אב יכול לפגוע בבת או אם בבן באמצעות קירובם יתר על המידה. אחר כך, בחוץ, בעולם, הילד יחפש בשותפו לחיים את אותה עדינות עיוורת ולאחר שכנראה ייכשל בכך, יפנה גבו לאהבה ולחיים.
זה היה עוד יום בהיר, פריך. הוא התקשר ללינקולן פיטרס בבנק שבו עבד ושאל אם הוא יכול לסמוך על כך שיוכל לקחת את הונוריה איתוכשייסע לפראג. לינקולן הסכים שאין סיבה להתעכב. רק דבר אחד - האפוטרופוסות החוקית. מריון רצתה לשמור עליה לזמן מה. היא הייתה נסערת מכל העניין, והדברים יסוּככו אם תרגיש שהמצב בשליטתה לעוד שנה. צ'רלי הסכים, רוצה רק בילדה המוחשית, הנראית.
הייתה שאלת האומנת. צ'רלי ישב בסוכנות עגמומית ודיבר עם אישה עצבנית ממחוז ביארן ועם איכרה שופעת חזה ממחוז ברטון. אף אחת מהן לא מצאה חן בעיניו. היו אומנות נוספות שתכנן לראות למחרת.
הוא אכל צוהריים עם לינקולן פיטרס בגריפונס, מנסה למתן את העליצות שלו.
"שום דבר בעולם הוא לא כמו ילד משלך," אמר לינקולן. "אבל אתה מבין איך מריון מרגישה."
"היא שכחה כמה התאמצתי במשך שבע שנים," אמר צ'רלי. "היא זוכרת רק לילה אחד."
"יש עוד משהו," היסס לינקולן. "בזמן שאתה והלן קרעתם את אירופה וזרקתם כסף, אנחנו רק הסתדרנו. השגשוג הכלכלי לא הגיע אליי כי אף פעם לא התקדמתי מספיק כדי לקבל משהו חוץ מהביטוח שלי. אני חושב שמריון הרגישה שהיה בזה משהו לא צודק... לקראת הסוף אפילו לא עבדת, ורק התעשרת והתעשרת."
"זה הלך בדיוק כמו שזה בא," אמר צ'רלי.
"כן, הרבה מזה נשאר בידיים של שסורים ונגני סקסופון וחדרניות - טוב, המסיבה נגמרה. רק רציתי לומר את זה כדי להסביר איך מריון מרגישה לגבי השנים המשוגעות ההן. אם תקפוץ הלילה סביב שש, לפני שמריון תתעייף מדי, נסדר הכול במקום."
כששב למלונו, מצא הודעה שהופנתה מהבר של מלון ריץ, שבו השאיר צ'רלי את הכתובת שלו כדי למצוא אדם מסוים.
צ'רלי היקר: היית מוזר כל כך כשראינו אותך, ששאלתי את עצמי אם עשיתי משהו שפגע בך. אם כן, אני לא יודעת מה זה. למען האמת,חשבתי עליך יותר מדי בשנה האחרונה, ותמיד היה לי בראש שאולי אראה אותך אם אגיע לכאן. באמת נהנינו מאוד באביב המטורף ההוא, כמו בלילה שבו גנבנו את התלת-אופן של הקצב, והפעם שבה ניסינו להתקשר לנשיא והייתה לך המגבעת הישנה ההיא והמקל. כולם נראים זקנים כל כך לאחרונה, אבל אני לא מרגישה זקנה בכלל. נוכל להיפגש מתישהו היום? לזכר הימים הטובים? יש לי הנגאובר מחריד כרגע, אבל ארגיש יותר טוב אחר הצוהריים. אחכה לך בסביבות חמש בסדנת היזע שבריץ.
תמיד במסירות,
לוריין
תחושתו הראשונה הייתה יראה מפני העובדה שבאמת, בשנותיו הבוגרות, גנב פעם תלת-אופן והסיע את לוריין לכל אורך האטוואל בשעות הקטנות של הלילה. במבט לאחור, זה היה סיוט. נעילת הדלת בפני הלן לא התאימה לאף היבט אחר של חייו, אבל תקרית התלת-אופן כן התאימה - היא הייתה אחת מרבות. כמה שבועות או חודשים של כיליון נדרשו על מנת להגיע למצב כזה של חוסר אחריות מוחלט?
הוא ניסה להיזכר איך ראה אז את לוריין: מושכת מאוד. הלן לא הייתה מרוצה מכך, למרות שלא אמרה כלום. אתמול, במסעדה, לוריין נראתה נדושה, מטושטשת, שחוקה. הוא לא רצה לראות אותה מתוך אמפתיה ושמח שאליקס לא מסר לה את כתובת מלונו. זו הייתה הקלה לחשוב, במקום זאת, על הונוריה, על לבלות איתה ימי ראשון ולומר לה בוקר טוב ולדעת שהיא שם, בביתו, בלילה, נושמת בחשיכה.
בשעה חמש הוא תפס מונית וקנה מתנות לכל משפחת פיטרס. בובת בד מקסימה, ארגז חיילים רומאיים, פרחים למריון, מטפחות בד גדולות ללינקולן.
כשהגיע לדירה, הבחין בכך שמריון קיבלה עליה את הבלתי-נמנע. היא בירכה אותו עכשיו כאילו היה בן משפחה סורר, ולא זר מאיים. להונוריה נאמר שהיא עוזבת. צ'רלי שמח לראות שהיא הסתירה בטקט את שמחתה העצומה. רק כשישבה על ברכיו לחשה את חדוותה ואת השאלה: "מתי?" לפני שנעלמה עם שאר הילדים.
הוא ומריון היו לבדם לרגע. מתוך דחף, אמר באומץ:
"ריבים משפחתיים הם דבר רע," אמר. "הם לא מתנהלים לפי חוקים. הם לא דומים לכאבים או לפצעים. הם יותר כמו קרעים בעור שלא מחלימים כי אין מספיק חומר שיכסה אותם. הלוואי שאת ואני היינו יכולים להסתדר טוב יותר."
"יש דברים שקשה לשכוח," ענתה. "זו שאלה של ביטחון." לא הייתהתשובה לדבר כזה, והיא שאלה: "מתי אתה מציע לקחת אותה?"
"ברגע שבו אמצא אומנת. מחרתיים, אני מקווה."
"זה בלתי אפשרי. אני צריכה לארוז את החפצים שלה. לא לפני שבת."
הוא נכנע. כשחזר אל החדר, לינקולן הציע לו כוסית.
"אני אשתה את הוויסקי היומי שלי," אמר.
היה חם, זה היה בית, אנשים מצויים יחד ליד האש. הילדים הרגישו בטוחים וחשובים מאוד. האב והאם היו רציניים, דרוכים. הם היו צריכים לעשות דברים עבור ילדיהם, דברים חשובים יותר מביקורוכאן. כפית תרופה הייתה, אחרי הכול, חשובה יותר מהיחסים המתוחים בינו לבין מריון. הם לא היו אנשים משעממים, אבל הם היו לכודים עמוק באחיזת החיים והנסיבות. הוא תהה אם יש משהו שיוכל לעשות כדי לחפור את לינקולן החוצה מהתלם שלו בבנק.
רעם ממושך של פעמון הדלת. החדרנית חצתה את החדר והלכה לאורך המסדרון. הדלת נפתחה בעיצומו של צלצול ארוך, ואז קולות, והשלושה שבסלון הביטו מעלה בציפייה. לינקולן זז כדי להכניס את המסדרון לטווח ראייתו, ומריון קמה. אז באה החדרנית לאורך המסדרון, הקולות צמודים מאחוריה, קולות שהתפתחו תחת האור לדנקן שייפר ולוריין קווארלס.
הם היו עליזים, הם היו משעשעים, הם געו בצחוק. לרגע היה צ'רלי המום. הוא לא הצליח להבין איך הם מצאו את כתובתם של הפיטרסים.
"אה-ה-ה!" דאנקן נפנף באצבעו בפראות מול צ'רלי. "אה-ה-ה!"
שניהם החליקו תחת מפל צחוק נוסף. חרד ומבולבל, צ'רלי לחץ איתם ידיים במהירות והציג אותם ללינקולן ולמריון. מריון הנהנה וכמעט שלא דיברה. היא נסוגה צעד אחד לכיוון האש. בתה עמדה לצידה, ומריון הניחה זרוע סביב כתפה.
בכעס גובר על הפלישה, צ'רלי המתין לכך שיסבירו את עצמם. אחרי הפעלת רמה מסוימת של ריכוז, דאנקן אמר:
"באנו להזמין אותך לארוחת ערב. 'נחנו מתעקשים שכל החשאיות הזאת סביב הכתובת שלך מוכרחה להיפסק."
צ'רלי התקרב אליהם, כמו מנסה לדחוף אותם אחורה במורד המסדרון.
"מצטער, אבל אני לא יכול. תגידו לי איפה תהיו ואני אתקשר לשם עוד חצי שעה."
זה לא הותיר שום רושם. לוריין התיישבה פתאום על משענת כיסא, וקראה, בעוד עיניה מתמקדות בריצ'רד, "הו, איזה ילדון חמוד! בוא הנה, ילדון." ריצ'רד הביט באימו, אבל לא זע. במשיכת כתפיים בולטת, לוריין הסתובבה כלפי צ'רלי:
"בוא לאכול. בטוחה שלָבני דודים ש'ך לא יהיה אכפת. 'נחנו רואים אותך כל כך מעט. או מת."
"אני לא יכול," אמר צ'רלי בחדות. "תלכו שניהם לאכול ואני אתקשר אליכם."
קולה הפך בלתי נעים פתאום. "בסדר, נלך. אבל אני זוכרת שאז כשדפקת לי על הדלת בארבע בבוקר, אני, לפחות, הצעתי לך משהו לשתות. קדימה, דאנק."
עדיין בהילוך איטי, עם פרצופים מטושטשים, כועסים, ברגליים לא-בטוחות, הם פרשו לאורך המסדרון.
"לילה טוב," אמר צ'רלי.
"לילה טוב," אמרה לוריין בהדגשה.
כשחזר לסלון, מריון לא נעה, אבל עכשיו הבן שלה עמד בתוך עיגול זרועה השנייה. לינקולן עדיין הזיז את הונוריה קדימה-אחורה כמו מטוטלת מצד לצד.
"איזו שערורייה!" צעק צ'רלי. "איזו שערוריה נוראית!" אף אחד מהם לא ענה. צ'רלי נפל לתוך כיסא, הרים את המשקה שלו, הניח אותו שוב, ואמר -
"אנשים שלא ראיתי שנתיים, עם חוצפה כזאת..."
הוא הפסיק. מריון השמיעה את הצליל "אוה!" בנשימה אחת מהירה ועצבנית, סובבה את גופה ממנו במשיכה ויצאה מהחדר.
לינקולן הוריד את הונוריה בזהירות.
"ילדים, כנסו פנימה ואכלו את המרק שלכם," אמר, וכשהם צייתו, הוא אמר לצ'רלי:
"מריון לא במצב טוב והיא לא יכולה לעמוד בזעזועים. אנשים מהסוג הזה גורמים לה להרגיש חולה מבחינה פיזית."
"לא אמרתי להם לבוא לכאן. הם סחטו את השם שלכם ממישהו. הם עשו את זה בכוונה..."
"טוב, חבל. זה לא עוזר. סלח לי לרגע."
לבדו, צ'רלי ישב מתוח בכיסאו. הוא היה יכול לשמוע את הילדים אוכלים בחדר השני. הם דיברו במלים חד-הברתיות, כבר בלתי-מודעים למה שהתרחש בין הוריהם. הוא שמע מלמול של שיחה מחדר רחוק יותר ואז את תקתוק הפעמון של שפורפרת הטלפון המורמת, ואז עבר בבהלה לצידו השני של החדר ומחוץ לטווח שמיעה.
לינקולן חזר תוך רגע. "תראה, צ'רלי. אני חושב שעדיף שנבטל את ארוחת הערב. מריון לא במצב טוב."
"היא כועסת עליי?"
"בערך," אמר כמעט בגסות, "היא לא חזקה ו-"
"אתה מתכוון לומר שהיא שינתה את דעתה בקשר להונוריה?"
"היא די מרירה כרגע. אני לא יודע. תתקשר אליי לבנק מחר."
"בבקשה תסביר לה שלא חלמתי שהאנשים האלה יגיעו לכאן. אני כועס בדיוק כמוך."
"אני לא יכול להסביר לה שום דבר כרגע."
צ'רלי קם. הוא לקח את מעילו והתקדם במורד המסדרון. הוא פתח את דלת חדר האוכל ואמר בקול משונה, "לילה טוב, ילדים."
הונוריה התרוממה ורצה סביב השולחן כדי לחבק אותו.
"לילה טוב, מתוקה," אמר במעורפל, ואז, כשהוא מנסה להפוך את קולו לרך יותר, מנסה להסתיר משהו, "לילה טוב, ילדים יקרים."
V
צ'רלי הלך לבר של הריץ כשבמוחו המחשבה האלימה שימצא שם את לוריין ודאנקן, אבל הם לא היו שם, והוא הבין שבכל מקרה אין שום דבר שיוכל לעשות. הוא לא נגע במשקה שלו בביתם של הפיטרסים, ועכשיו הזמין וויסקי בסודה. פול ניגש כדי לומר לו שלום.
"זה שינוי רציני," אמר בעצב. "אנחנו מוכרים בערך בחצי מההיקף של פעם. כל כך הרבה אנשים שאני שומע עליהם חזרו לארה"ב ואיבדו הכול, אולי לא בקריסה הראשונה, אבל בשנייה. שמעתי שהחבר שלך ג'ורג' הארדט הפסיד הכול, עד הסנט האחרון. חזרת לארה"ב?"
"לא, אני עובד בפראג."
"שמעתי שהפסדת הרבה בקריסה."
"כן," והוסיף בקדרות, "אבל איבדתי את כל מה שרציתי בעלייה."
"מכירה בחסר."
"משהו כזה."
זכרון הימים ההם שוב שטף אותו כמו סיוט. האנשים שפגש בנסיעותיו, ואז אנשים שלא יכלו לחבר טור מספרים או לומר משפט קוהרנטי. האיש הקטן שהלן הסכימה לרקוד איתו במסיבה בספינה, שהעליב אותה במרחק שלושה מטרים מהשולחן. הנשים והנערות שנישאו, צורחות מסמים או מאלכוהול, מתוך מקומות ציבוריים -
הגברים שנעלו את נשותיהם מחוץ לבית בשלג, כי השלג של 29' לא היה שלג אמיתי. אם לא רצית שיירד שלג, היית פשוט צריך לשלם.
הוא הלך אל הטלפון והתקשר לדירתם של הפיטרסים. לינקולן ענה.
"התקשרתי כי הדבר הזה מטריד אותי. מריון אמרה משהו סופי?"
"מריון לא מרגישה טוב." לינקולן ענה בקצרה. "אני יודע שהעניין הזה לא לגמרי באשמתך, אבל אני לא יכול להרשות לה להתפרק לחתיכות בגלל זה. אני חושש שנצטרך להניח לזה לשישה חודשים. אני לא יכול להסתכן בזה שהיא שוב תגיע למצב הזה."
"אני מבין."
"אני מצטער, צ'רלי."
הוא חזר לשולחן שלו. כוס הוויסקי שלו הייתה ריקה, אבל הוא הניד בראשו כשאליקס הביט בה בשאלה. הוא לא היה יכול לעשות עכשיו הרבה יותר מאשר לשלוח להונוריה דברים. הוא ישלח לה המון דברים מחר. הוא חשב בכעס שזה היה סתם כסף - הוא נתן לכל כך הרבה אנשים כסף -
"לא, זהו," אמר למלצר אחר. "כמה אני חייב לך?"
יום אחד הוא יחזור. הם לא יכולים לגרום לו לשלם על זה לנצח. אבל הוא רצה את הילדה שלו, ושום דבר לא הועיל לו חוץ מהעובדה הזו. הוא כבר לא היה צעיר, עם הרבה מחשבות יפות וחלומות ליהנות מהם לבדו. הוא היה בטוח לחלוטין שהלן לא הייתה רוצה שיהיה בודד כל כך.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
פרנסיס סקוט פיצג'רלד, יליד סיינט פול, מינסוטה, 1896. מגדולי הסופרים במחצית הראשונה של המאה העשרים. נמנה עם כותבי דור הג'אז והדור האבוד של תחילת המאה העשרים, והיה מבקר חריף של חיי ההוללות והזוהר בערים הגדולות בארה"ב באותה תקופה. ספריו עד היום נקראים ביותר, מהם "גטסבי הגדול", "ענוג הוא הלילה", הטייקון האחרון", ו"הו, מכשפה אדמונית". "ביקור מחודש בבבל" נכתב בשנת 1930 והודפס בשנת 1931 במגזין סאטרדיי איבנינג פוסט. נפטר בהוליווד, קליפורניה בשנת 1940.
מאיה קלופמן, ילידת תל אביב, 1995. משוררת, כותבת, ומתרגמת מאנגלית ומגרמנית. חברת צוות "קול קורא"
תגובות
הוסף רשומת תגובה