סיפור קצר, תרגום - מר משכורת / סאלי רוני (מאנגלית - תומר מרבני)
מר משכורת / סאלי רוני
(מאנגלית - תומר מרבני)
ניית'ן חיכה עם ידיו בכיסים על-יד עץ חג המולד הכסוף בסלון ההמתנה בשדה התעופה של דבלין. המסוף החדש היה מבריק ומלוטש, עם הרבה מדרגות נעות. בדיוק צחצחתי שיניים בשירותים של שדה התעופה. המזוודה שלי הייתה מכוערת וניסיתי לשאת אותה במידה של אירוניה. כשניית'ן ראה אותי הוא שאל: מה זה, מזוודת בדיחה?
אתה נראה טוב, אמרתי.
הוא לקח את המזוודה מידי. אני מקווה שאנשים לא חושבים שזה שייך לי, עכשיו שאני סוחב את זה, הוא אמר. הוא עדיין לבש את בגדי העבודה שלו, חליפה מאוד נקייה בצבע נייבי. אף אחד לא היה חושב שהמזוודה שייכת לו, זה ברור. אני זו שלבשה חותלות שחורות עם חור אחד בברך, ולא חפפתי את שיערי מאז שעזבתי את בוסטון.
אתה נראה פשוט מדהים, אמרתי. אתה נראה אפילו יותר טוב מהפעם האחרונה שראיתי אותך.
חשבתי שהייתי בירידה עד עכשיו. מבחינת הגיל. את נראית בסדר, אבל את צעירה, אז...
מה אתה עושה, יוגה או משהו?
אני רץ, הוא אמר. המכונית כאן בחוץ.
בחוץ היה מתחת לאפס, ומסגרת דקה של כפור נוצרה בפינות השמשה הקדמית של ניית'ן. פנים מכוניתו הריחה כמו מטהר אוויר וסוג האפטרשייב שהוא אהב להשתמש בשביל 'אירועים'. לא ידעתי מה היה שם האפטרשייב, אבל ידעתי איך הבקבוק נראה. ראיתי אותו לפעמים בבתי מרקחת ואם היה לי יום רע הייתי מרשה לעצמי להבריג החוצה את המכסה.
השיער שלי מרגיש מאוד לא נקי, אמרתי. לא סתם לא-חפוף, פשוט ממש מטונף.
ניית'ן סגר את הדלת והכניס את המפתחות למתנע. לוח המחוונים נדלק בצבעים סקנדינביים רכים.
אין לך איזשהן חדשות שחיכית לספר לי פנים אל פנים, נכון? הוא אמר.
אנשים עושים את זה?
אין לך איזה קעקוע סודי או משהו?
הייתי מצרפת אותו כ-JPEG, אמרתי. תאמין לי.
הוא נסע אחורה ממקום החניה אל תוך השדרה עם הפנסים המסודרים שמובילה ליציאה. משכתי את רגליי עד למושב מקדימה כדי שאוכל לחבוק את ברכיי אל חזי בחוסר נוחות.
למה? שאלתי. יש לך חדשות?
כן כן, יש לי חברה עכשיו.
סובבתי את ראשי מאוד לאט כדי להביט בו, זווית אחת אחרי השנייה, כאילו הייתי דמות בהילוך אטי בסרט אימה.
מה? אמרתי.
האמת היא שאנחנו הולכים להתחתן. והיא בהריון.
ואז סובבתי חזרה את פניי כדי לבהות בשמשה הקדמית. אורות הבלמים האדומים של המכונית מלפנינו צפו על פני הקרח כמו זיכרון.
בסדר, מצחיק, אמרתי. הבדיחות שלך תמיד מאוד הומוריסטיות.
הייתה יכולה להיות לי חברה. היפותטית.
ואז על מה היינו מתבדחים יחד?
הוא העיף בי מבט כשהמחסום עלה בפני המכונית שלפנינו.
זה המעיל שקניתי לך? הוא שאל.
כן. אני לובשת אותו כדי להזכיר לעצמי שאתה אמיתי.
ניית'ן פתח את החלון שלו והכניס כרטיס אל המכונה. דרך החלון של ניית'ן אוויר הלילה היה ריחני וצונן. הוא הביט לעברי שוב אחרי שהוא סגר אותו.
אני כל-כך שמח לראות אותך עד שאני לא מצליח לדבר במבטא הרגיל שלי, הוא אמר.
זה בסדר. היו לי הרבה דמיונות עליך במטוס.
אני מצפה לשמוע אותם. את רוצה שנקנה אוכל בדרך הביתה?
לא תכננתי לחזור לדבלין לחג המולד, אבל אבי, פרנק, חלה בלוקמיה באותו הזמן. אמי נפטרה מסיבוכים לאחר לידתי ופרנק מעולם לא התחתן שוב, אז למען האמת, הוא היה קרוב המשפחה האמיתי היחיד שלי. כפי שפירטתי באימייל ה'חג שמח' לבני כיתתי החדשים בבוסטון, הוא עמד למות כרגע.
לפרנק היו בעיות עם תרופות מרשם. בילדותי הייתי נשארת תכופות בהשגחת חבריו, שלא היו מטים לי חיבה או משהו דומה עד כדי-כך שהייתי נסוגה ומתכווצת כמו דורבן. גרנו בארצות המרכז, וכשעברתי לדבלין לאוניברסיטה, פרנק אהב להתקשר אליי ולדבר איתי על אמי המנוחה, עליה אמר שהיא 'לא קדושה'. ואז הוא שאל אם הוא יכול ללוות ממני מעט כסף. בשנתי השנייה בקולג' נגמרו לנו החסכונות ולא יכולתי לשלם יותר שכר דירה, אז משפחתה של אמי חיפשו לי מישהו לגור איתו עד סיום המבחנים שלי.
אחותו הגדולה של ניית'ן התחתנה עם דוד שלי, ככה גמרתי בלעבור לגור איתו. הייתי בת תשע-עשרה אז. הוא היה בן שלושים-וארבע והייתה לו דירת שני חדרים יפהפייה בה הוא התגורר לבד יחד עם דלפק מטבח מצופה גרניט. באותו הזמן הוא עבד בסטארט-אפ שפיתח 'תוכנות התנהגותיות', משהו שקשור לרגשות והיענות לצרכן. ניית'ן אמר לי שהוא בסך-הכל היה צריך לגרום לאנשים להרגיש דברים: לגרום להם לקנות דברים הגיע מאוחר יותר בתהליך. בשלב מסוים החברה נרכשה על-ידי גוגל, ועכשיו כולם מקבלים משכורות נהדרות ועובדים בבניין עם מייבשי ידיים יוקרתיים בחדרי השירותים.
ניית'ן היה רגוע מאוד לגבי המעבר שלי לגור איתו; הוא לא עשה את זה מוזר. הוא היה נקי, אבל לא חסוד, ובשלן טוב. פיתחנו התעניינות אחד בחיי השנייה. נקטתי עמדות לגבי מחלוקות שפילגו את המשרד שלו, והוא קנה לי דברים שאהבתי מחלונות ראווה בחנויות. הייתי אמורה להישאר עד סיום המבחנים באותו הקיץ, אבל זה נגמר בכך שנשארתי לגור שם כמעט שלוש שנים. חבריי בקולג' סגדו לניית'ן ולא הבינו למה הוא בזבז עליי כל-כך הרבה כסף. אני חושבת שאכן הבנתי, אבל לא יכולתי להסביר את זה. החברים שלו כנראה הניחו שקיים איזשהו הסכם אפלולי בינינו, משום שברגע שהוא עזב את החדר, הם זרקו לי כמה הערות.
הם חושבים שאתה משלם לי על משהו, אמרתי לו.
זה הצחיק את ניית'ן. אני לא באמת מקבל גמול על הכסף שלי, מה? הוא אמר. את אפילו לא עושה את הכביסה המזוינת שלך.
בסופי שבוע צפינו בטווין פיקס ועישנו יחד ג'וינט בסלון שלו, וכשנהיה מאוחר הוא הזמין יותר אוכל ממה ששנינו יכולנו לאכול. לילה אחד הוא סיפר לי שהוא עוד זוכר את ההטבלה שלי. הוא אמר שהגישו עוגה שבקצהּ היה זיגוג של תינוקת קטנה.
תינוקת חמודה, הוא אמר לי.
יותר חמודה ממני? שאלתי.
כן טוב, לא היית כל-כך חמודה.
זה היה ניית'ן ששילם על הטיסה שלי הביתה מבוסטון באותו חג המולד. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לבקש.
למוחרת בבוקר אחרי המקלחת עמדתי ונתתי לשיער שלי לטפטף על שטיח האמבטיה, בודקת שעות ביקור בפלאפון שלי. פרנק הועבר לאשפוז בבית החולים בדבלין אחרי שנדבק בזיהום שניוני בזמן הכימותרפיה. הוא נזקק לאנטיביוטיקה באינפוזיה. בהדרגה, כשחום האדים התפוגג, צעיף דק של עור ברווז פשט בעורי, וההשתקפות שלי במראה הובהרה עד שיכולתי לראות את הנקבוביות שלי. בימי חול, שעות הביקור היו בין 6 ל-8 בערב.
מאחר ופרנק אובחן כשמונה שבועות קודם לכן, בזבזתי את זמני החופשי בלצבור ידע אנציקלופדי אודות לוקמיה לימפוציטית כרונית. לא נשאר שום דבר שלא ידעתי על כך. התקדמתי הרבה מעבר לחוברות שהדפיסו עבור החולים, אל הטקסטים הרפואיים התובעניים, קבוצות דיון מקוונות לאונקולוגים, וקבצי PDF של מחקרי עמיתים אחרונים. לא הייתי תחת האשליה שזה עשה ממני בת טובה, או שאפילו עשיתי את זה מתוך דאגה לפרנק. זה היה בטבע שלי לספוג כמויות גדולות של מידע בזמנים של מצוקה, כאילו אוכל להתגבר על המצוקה באמצעות שלטון אינטלקטואלי. כך למדתי כמה לא סביר יהיה שפרנק ישרוד. הוא מעולם לא היה מספר לי בעצמו.
ניית'ן לקח אותי לקניות של חג המולד באחר-הצוהריים של לפני הביקור בבית החולים. כפתרתי את המעיל שלי וחבשתי כובע פרווה גדול כדי להיראות מסתורית דרך חלונות הראווה של החנויות. הבן-זוג האחרון שלי, שהכרתי בבית הספר לתארים מתקדמים בבוסטון, קרא לי 'פריג'ידית', אבל הוסיף שהוא 'לא מתכוון לזה במובן המיני'. מינית אני מאוד חמה ונדיבה, סיפרתי לחברים שלי. זה פשוט הדברים האחרים שהפריג'ידיות מחלחלת בהם.
הם צחקו, אבל על מה? זאת הייתה הבדיחה שלי, אז לא יכולתי לשאול אותם.
לקירבה הפיזית של ניית'ן הייתה השפעה מרגיעה עליי, וכשעברנו מחנות לחנות, הזמן ריחף מעלינו כמו מחליק על קרח. מעולם לא הייתה לי הזדמנות לבקר חולה סרטן קודם לכן. אמא של ניית'ן חלתה בסרטן השד מתישהו בשנות התשעים, אבל הייתי צעירה מכדי לזכור את זה. היא בריאה עכשיו ומשחקת הרבה גולף. בכל פעם שהייתי רואה אותה, היא הייתה אומרת לי שאני בבת עיני בנה, בדיוק במילים אלו. היא נדבקה לביטוי הזה, כנראה בגלל שהוא חסר איזושהי קונוטציה זדונית. זה היה מבחינתי מתאים באותה המידה אם הייתי החברה או הבת של ניית'ן. אני חושבת שאני יכולה לשים את עצמי דיי בנחישות על ספקטרום החָברה-בת, אבל פעם אחת שמעתי במקרה את ניית'ן מתייחס אליי כאל האחיינית שלו, הורדה מכעיסה בדרגה.
הלכנו לארוחת צוהריים ברחוב סאפוק והנחנו את כל שקיות המתנה מנייר היוקרתיות שלנו מתחת לשולחן. הוא נתן לי להזמין יין מבעבע ואת המנה העיקרית היקרה ביותר שהייתה להם.
היית מתאבל אם הייתי מתה? שאלתי אותו.
אני לא שומע מילה ממה שאת אומרת. תלעסי את האוכל שלך.
בלעתי בהכנעה. הוא הביט בי בהתחלה אבל אז הסתכל לכיוון אחר.
אם הייתי מתה זה היה שכול עצום בשבילך? אמרתי.
הכי עצום שאני מסוגל לחשוב עליו, כן.
אף אחד אחר לא היה מתאבל.
המון אנשים היו, הוא אמר. אין לך חברים לכיתה?
הוא נתן לי את תשומת לבו עכשיו, אז לקחתי עוד ביס של סטייק ובלעתי אותו לפני שהמשכתי.
זה זעזוע מה שאתה מתכוון אליו עכשיו. כלומר, צער.
מה לגבי האקס שלך שאני שונא?
דניס? הוא היה שמח אם הייתי מתה למען האמת.
טוב, זה לדיון אחר, אמר ניית'ן.
אני מדברת על אֶבֶל במלוא מובן המילה. רוב בני ה-24 היו משאירים מאחוריהם הרבה מתאבלים, זה כל מה שאני אומרת. לגביי יש רק אותך.
הוא נראה בוחן את זה כשעבדתי על הסטייק.
אני לא אוהב את השיחות האלה שאת מבקשת ממני לחשוב על המוות שלך.
למה לא?
מה דעתך אם אני הייתי מת?
אני רק רוצה לדעת שאתה אוהב אותי, אמרתי.
הוא הזיז מעט סלט בצלחת שלו בעזרת הסכו"ם. הוא השתמש בסכו"ם כמו מבוגר אמיתי, בלי להגניב בי מבטים כדי לבדוק אם אני מעריצה את השיטה שלו. תמיד הגנבתי בו מבטים.
זוכר את ערב השנה החדשה לפני שנתיים? אמרתי.
לא.
זה בסדר. תקופת חג המולד מאוד רומנטית.
הוא צחק על כך. אני טובה בלגרום לו לצחוק כשהוא לא רוצה. תאכלי את האוכל שלך, סוקי, הוא אמר.
תוכל להקפיץ אותי לבית החולים בשש? שאלתי.
ניית'ן הסתכל עליי אז כמו שחשבתי שהוא יסתכל. היינו צפויים אחד בשביל השנייה, כמו שני חצאים של אותו המוח. מחוץ לחלון המסעדה התחיל לרדת גשם-שלג, ומתחת לפנסי הרחוב הכתומים הפתיתים הרטובים נראו כמו סימני פיסוק.
בטח, הוא אמר. את רוצה שאכנס איתך?
לא. הוא יכעס על הנוכחות שלך בכל מקרה.
לא התכוונתי בשבילו. אבל זה בסדר.
בשנים האחרונות, לאור התמכרות קשה למשככי כאבים במרשם, מצבו הנפשי של פרנק נדד בין יש לאין מה שאולי תקראו לו עקביות. לפעמים בטלפון הוא היה עצמו המבוגר: מתלונן על דו"חות חניה, או קורא לניית'ן בשמות מזלזלים כמו 'מר משכורת'. הם שנאו אחד את השני ותיווכתי בין השנאה המשותפת שלהם בצורה שגרמה לי בהצלחה להרגיש נשית. בפעמים אחרות, פרנק הוחלף על-ידי איש אחר, אדם חסר הבעה ובמידה מסוימת תמים שחזר על דברים חסרי פשר והותיר שתיקות ממושכות שניסיתי למלא. העדפתי את הראשון, שלו לפחות היה חוש הומור.
לפני שהוא אובחן בלוקמיה, השתעשעתי בלתאר את פרנק כ'אב מכה' כשהנושא עלה במסיבות קמפוס. הרגשתי תחושות אשם לגבי זה כרגע. הוא היה לא-צפוי, אבל אני לא נבעתת באימה ממנו, והנסיונות שלו להפעיל מניפולציה, למרות שהיו רבים, אף פעם לא היו יעילים. לא הייתי פגיעה בפניהם. רגשית, ראיתי את עצמי ככדור קטן קשה וחלקלק. הוא לא היה יכול לאחוז בי. פשוט התגלגלתי משם.
בזמן שיחת טלפון, ניית'ן פעם אמר שהגלגול היה אסטרטגיית ההתמודדות שלי. היה אחת עשרה בלילה בבוסטון כשהתקשרתי, מה שאומר שהיה ארבע בבוקר בדבלין, אבל נייתן תמיד ענה.
אני מתגלגלת ממך? שאלתי.
לא, הוא אמר. אני לא חושב שאני משתמש בלחץ הנדרש.
הו, אני לא יודעת. היי, אתה במיטה?
כרגע? בטח. איפה את?
גם אני הייתי במיטה. לא בפעם הראשונה בזמן שיחות הטלפון האלו, החלקתי את ידי בין רגליי וניית'ן העמיד פנים שהוא לא מבחין בכך. אני אוהבת את איך שהקול שלך נשמע, אמרתי. אחרי כמה שניות שקטות לחלוטין, הוא ענה: כן, אני יודע את זה.
למשך כל הזמן בו גרנו יחד מעולם לא הייתה לו חברה, אבל לפעמים הוא חזר הביתה מאוחר ויכולתי לשמוע אותו מבעד לקיר חדר השינה שלי מקיים יחסי מין עם נשים אחרות. אם הייתי רואה את האישה בבוקר שלאחר מכן, הייתי חוקרת בסודיות כל דמיון פיזי שלה אליי. כך גיליתי שכולן באיזשהו מובן נראות כמו כל אחת אחרת. לא קינאתי. למען האמת, ציפיתי לתקריות כאלה במקומו, למרות שאף פעם לא היה ברור לי אם הוא נהנה מהן עד כדי כך.
במשך השבועות האחרונים, ניית'ן ואני שלחנו אחד לשנייה אימיילים אודות פרטי הטיסה שלי, תוכניותינו לגבי חג המולד, אם הייתי בקשר עם פרנק... שלחתי הודעות שפירטו לגבי המחקר שלי, עם ציטוטים מכתבי עת אקדמיים או אתרים של עמותות למחלת הסרטן. בלוקמיה כרונית, התאים מסוגלים להתבגר חלקית, אך לא לחלוטין, נכתב באתר. תאים אלו עלולים להיראות נורמליים למדי, אך הם אינם.
כשהגענו מחוץ לבית החולים באותו הלילה וניית'ן הלך להחנות, אמרתי: תיסע. אני אלך הביתה ברגל. הוא הסתכל עליי, כשידיו על ההגה בדיוק במיקום הנכון, כאילו הייתי בוחנת הנהיגה שלו.
סע, אמרתי. ההליכה תהיה טובה בשבילי. אני בג'ט-לג.
הוא תופף באצבעותיו על ההגה.
אוקיי. רק תתקשרי אליי אם יתחיל לרדת גשם שוב, בסדר?
יצאתי מהמכונית והוא נסע בלי לנופף לי. אהבתי אליו הרגישה כל-כך טוטאלית והרסנית עד שלעתים קרובות היה לי בלתי אפשרי להסתכל עליו בבירור. אם הוא עזב את שדה הראייה שלי ליותר מכמה שניות, לא הייתי מסוגלת לזכור איך פניו נראים. קראתי שוולדי חיות פיתחו חיבה לדברים לא ראויים לפעמים, כמו בזים שהתאהבו בבני האדם שגידלו אותם, או פנדות בעובדי גן-חיות, דברים כאלה. פעם שלחתי לניית'ן רשימה של מאמרים על התופעה הזאת. אולי לא הייתי צריך לבוא להטבלה שלך, הוא השיב.
שנתיים קודם לכן, כשהייתי בת עשרים-ושתיים, הלכנו יחד למסיבת שנה חדשה אצל קרובי משפחה וחזרנו הביתה מאוד שיכורים במונית. עדיין גרתי איתו אז, מסיימת את התואר הראשון שלי. בתוך דלת הדירה שלו, נגד הקיר עם מתלי המעילים, הוא נישק אותי. הרגשתי חולה ומטופשת, כמו אדם צמא עם יותר מדי מים שפתאום נשפכים לתוך הפה שלו. ואז הוא לחש לי באוזן: אנחנו ממש לא צריכים לעשות את זה. הוא היה בן שלושים-ושמונה. זה הכל, הוא הלך לישון. מעולם לא התנשקנו שוב. הוא אפילו התייחס לזה בביטול כשהתבדחתי על כך, הפעם היחידה שאני זוכרת אותו לא נחמד אליי. עשיתי משהו? אמרתי, אחרי כמה שבועות. זה גרם לך לרצות להפסיק, באותו הזמן. הפנים שלי בערו, הרגשתי את זה. הוא כיווץ את פניו. הוא לא רצה לפגוע בי. הוא אמר לא. זה נגמר, זהו זה.
לבית החולים הייתה דלת מסתובבת וריח של חומרי חיטוי. האורות השתקפו בקפידה על רצפת הלינולאום ואנשים דיברו וחייכו, כאילו עמדו בלובי של תיאטרון או אוניברסיטה מאשר בבניין של חולים וגוססים. נסי להיות אמיצה, חשבתי. ואז חשבתי: או שאחרי כמה זמן זה פשוט נהיה שוב החיים. עקבתי אחר השלטים אל מעלה המדרגות ושאלתי את האחיות איפה החדר של פרנק דוהרטי. את בטח הבת שלו, אמרה האחות הבלונדינית. סוקי, נכון? שמי אמנדה. בואי אחריי.
מחוץ לחדר של פרנק, אמנדה עזרה לי לענוד סינר מפלסטיק מסביב למותניי וקשרה מסיכת נייר רפואית מאחורי אוזניי. היא אמרה שזה בשביל פרנק ולא בשבילי. המערכת החיסונית שלו הייתה פגיעה ושלי לא. חיטאתי את ידיי עם אלכוהול קר וחריף לשפשוף, ואז אמנדה פתחה את הדלת. הבת שלך כאן, היא אמרה. איש קטן ישב על המיטה עם רגליים חבושות. לא היה לו שיער והגולגולת שלו הייתה עגולה כמו כדור ביליארד ורוד. פיו נראה פצוע. או, אמרתי. נו, שלום.
בהתחלה לא ידעתי אם הוא זיהה אותי, למרות שכשאמרתי את שמי הוא חזר עליו כמה פעמים. ישבתי. שאלתי אם האחים והאחיות שלו באו לראות אותו; לא נראה שהוא זכר. הוא הזיז את אגודליו קדימה ואחורה בכפייתיות, קודם בכיוון אחד, ואז באחר. נראה שזה שאב כל-כך הרבה תשומת לב שלא הייתי בטוחה שהוא בכלל הקשיב לי. בוסטון נחמדה, אמרתי. מאוד קרה בזמן הזה בשנה. נהר הצ'ארלס קפא לגמרי כשעזבתי. הרגשתי כאילו הנחיתי תוכנית רדיו על טיולים לקהל לא מתעניין. אגודליו זזו קדימה ואחורה, ואז אחורה וקדימה. פרנק? אמרתי. הוא מלמל משהו, וחשבתי: נו, אפילו חתולים מזהים את שמותיהם.
איך אתה מרגיש? אמרתי.
הוא לא ענה על השאלה. היה מקלט טלוויזיה קטן תלוי גבוה על הקיר.
אתה צופה הרבה בטלוויזיה במשך היום? אמרתי.
חשבתי שהוא לא הולך לענות על כך, ואז משום-מקום הוא אמר: חדשות.
אתה צופה בחדשות? אמרתי. זה הוליך לשום-מקום.
את כמו אמא שלך, פרנק אמר.
בהיתי בו. הרגשתי שגופי מתקרר, או אולי מתחמם. משהו קרה לטמפרטורת הגוף שלי שלא הרגיש טוב.
למה אתה מתכוון?
הו, את יודעת איזה סוג של בן אדם את.
באמת?
הכל תחת השליטה שלך, אמר פרנק. את רגועונת. נראה כמה תהיי רגועה כשתישארי לבד, הממ? מאוד רגועה תוכלי להיות אז.
פרנק נראה כמפנה את ההערות אלו אל עבר הצנתר הורידי הפריפרי המחובר לזרועו השמאלית. הוא פרט עליו במורבידיות חסרת תכלית כשדיבר. שמעתי את קולי רועד כמו שיר מקהלה גרוע.
למה שאשאר לבד? אמרתי.
הוא יעזוב ויתחתן.
היה ברור שפרנק לא ידע מי אני. כשהבנתי זאת, נרגעתי מעט וניגבתי את עיניי בקצה מסיכת הנייר. בכיתי קצת. באותה המידה יכולנו להיות שני זרים שמדברים על אם ירד שלג או לא.
אולי אתחתן איתו, אמרתי.
פרנק צחק מזה, מעשה חסר כל הקשר, שבכל זאת ריצה אותי. אהבתי כשמתגמלים אותי בצחוק.
אין תקווה. הוא ימצא לעצמו צעירה יותר.
צעירה יותר ממני?
טוב, את מזדקנת, לא?
אז צחקתי. פרנק נתן חיוך דוֹדי לצינור העירוי שלו.
אבל את בחורה הגונה, הוא אמר. לא משנה מה הם יגידו.
שיחתנו נגמרה בהפסקת האש החידתית הזאת. ניסיתי לדבר איתו עוד, אבל הוא נראה עייף מכדי לתקשר, או משועמם מדי.
נשארתי למשך שעה, למרות שזמן הביקורים נמשך כשעתיים. כשאמרתי שאני הולכת, נראה שפרנק לא שם לב. עזבתי את החדר, סגרתי את הדלת בזהירות, ולבסוף הסרתי את מסיכת הנייר וסינר הפלסטיק. לחצתי על משאבת נוזל החיטוי עד שידיי היו רטובות. זה היה קר, זה עקצץ. שפשפתי עד שזה התייבש ועזבתי את בית החולים. ירד בחוץ גשם אבל לא התקשרתי לניית'ן. הלכתי בדיוק כמו שאמרתי, עם כובע הפרווה שהשתפל על אוזניי וידיי בכיסים.
כשהתקרבתי לרחוב טארה, יכולתי לראות קהל קטן שמתאסף על הגשר ובצדי הדרך. הפנים שלהם נראו ורודות בחשכה וכמה מהם החזיקו מטריות, כשמעליהם בניין הליברטי הול קרן כמו לוויין. ירד ערפל לח ומוזר, וסירת הצלה הגיעה למורד הנהר באורות דולקים.
בהתחלה, הקהל נראה מחויך במעומעם, ותהיתי אם מופע חגיגי כלשהו מתרחש, אבל אז ראיתי על מה כולם הסתכלו: היה משהו שצף בנהר. יכולתי לראות את קצה הבד החלקלק שלו. זה היה בגודל של בן-אדם. שום דבר לא היה מחויך או חגיגי יותר. הסירה התקרבה כשאור הסירנה הכתום שלה הסתובב חרישית. לא ידעתי אם כדאי לעזוב. חשבתי שכנראה לא ארצה לראות גוף של אדם מת נמשה ממי הליפי על-ידי סירת הצלה. אבל נשארתי דרוכה. עמדתי על-יד זוג אסיאתי צעיר, אישה נאה במעיל שחור אלגנטי וגבר שדיבר בפלאפון. הם נראו לי כמו אנשים נחמדים, אנשים שלא נמשכו לכל הדרמה הזאת בגלל ההתקהלות, אלא מתוך חמלה. הרגשתי טוב יותר על היותי שם כשהבחנתי בהם.
האיש על סירת ההצלה הכניס מוט עם וו לתוך המים, להרגיש את קצה הדבר. או-אז הוא התחיל למשוך. ואז היינו שקטים; אפילו האיש בפלאפון שתק. פיסת הבד נמשתה מן המים ללא מילים, במעלה הוו, ריקה. לרגע התרחש בלבול: הגופה הופשטה מבגדיה? ואז זה התבהר. הבד היה הדבר. זה היה שק שינה שצף על פני הנהר. האיש חזר לדבר בפלאפון, והאישה במעיל התחילה לסמן לו משהו, משהו כמו: אל תשכח לשאול באיזו שעה. הכל חזר להיות נורמלי כל-כך מהר.
סירת ההצלה זזה הצידה ועמדתי עם מרפקיי על הגשר, מערכת היווצרות הדם שלי עובדת כרגיל, התאים שלי מתבגרים ומתים בקצב נורמלי. שום דבר בתוך גופי לא ניסה להרוג אותי. מוות היה, כמובן, הדבר הכי רגיל שיכול לקרות, ידעתי זאת בשלב מסוים. עדיין, עמדתי שם בציפייה לראות את הגופה בנהר, מתעלמת מכל הגופים החיים סביבי, כאילו המוות היה יותר פלאי משהיו החיים. הייתי לחוצונת. הייתי לחוצה מכדי לחשוב על דברים לאורך כל הדרך.
כשהגעתי חזרה לדירה הגשם נספג במעילי. במראה שבמסדרון הכובע שלי נראה כמו נברן מים מלוכלך שעלול להתעורר בכל שנייה. הורדתי אותו יחד עם המעיל שלי. סוקי? קרא ניית'ן מבפנים. החלקתי את שיערי לצורה רצויה. איך הלך? הוא אמר. נכנסתי פנימה. הוא ישב על הספה, החזיק בשלט הטלוויזיה בידו הימנית. טבעת, הוא אמר. למה לא התקשרת אליי?
לא אמרתי כלום.
זה היה רע? ניית'ן אמר.
הנהנתי. הפנים שלי היו קרים, בוערים מקור, אדומים כמו רמזור. נכנסתי לחדר שלי וקילפתי מעצמי את בגדיי כדי לתלות אותם. הם היו כבדים, והקפלים שלהם קיבלו את הצורה שלי. סירקתי את שיערי עד שהיה שטוח, ולבשתי את השמלה הרקומה שלי עד שהרגשתי נקייה ושקטה. זה מה שבני אדם עושים עם החיים שלהם, חשבתי. לקחתי נשימה כבדה של משמעת ואז חזרתי לסלון.
ניית'ן חיכה עם ידיו בכיסים על-יד עץ חג המולד הכסוף בסלון ההמתנה בשדה התעופה של דבלין. המסוף החדש היה מבריק ומלוטש, עם הרבה מדרגות נעות. בדיוק צחצחתי שיניים בשירותים של שדה התעופה. המזוודה שלי הייתה מכוערת וניסיתי לשאת אותה במידה של אירוניה. כשניית'ן ראה אותי הוא שאל: מה זה, מזוודת בדיחה?
אתה נראה טוב, אמרתי.
הוא לקח את המזוודה מידי. אני מקווה שאנשים לא חושבים שזה שייך לי, עכשיו שאני סוחב את זה, הוא אמר. הוא עדיין לבש את בגדי העבודה שלו, חליפה מאוד נקייה בצבע נייבי. אף אחד לא היה חושב שהמזוודה שייכת לו, זה ברור. אני זו שלבשה חותלות שחורות עם חור אחד בברך, ולא חפפתי את שיערי מאז שעזבתי את בוסטון.
אתה נראה פשוט מדהים, אמרתי. אתה נראה אפילו יותר טוב מהפעם האחרונה שראיתי אותך.
חשבתי שהייתי בירידה עד עכשיו. מבחינת הגיל. את נראית בסדר, אבל את צעירה, אז...
מה אתה עושה, יוגה או משהו?
אני רץ, הוא אמר. המכונית כאן בחוץ.
בחוץ היה מתחת לאפס, ומסגרת דקה של כפור נוצרה בפינות השמשה הקדמית של ניית'ן. פנים מכוניתו הריחה כמו מטהר אוויר וסוג האפטרשייב שהוא אהב להשתמש בשביל 'אירועים'. לא ידעתי מה היה שם האפטרשייב, אבל ידעתי איך הבקבוק נראה. ראיתי אותו לפעמים בבתי מרקחת ואם היה לי יום רע הייתי מרשה לעצמי להבריג החוצה את המכסה.
השיער שלי מרגיש מאוד לא נקי, אמרתי. לא סתם לא-חפוף, פשוט ממש מטונף.
ניית'ן סגר את הדלת והכניס את המפתחות למתנע. לוח המחוונים נדלק בצבעים סקנדינביים רכים.
אין לך איזשהן חדשות שחיכית לספר לי פנים אל פנים, נכון? הוא אמר.
אנשים עושים את זה?
אין לך איזה קעקוע סודי או משהו?
הייתי מצרפת אותו כ-JPEG, אמרתי. תאמין לי.
הוא נסע אחורה ממקום החניה אל תוך השדרה עם הפנסים המסודרים שמובילה ליציאה. משכתי את רגליי עד למושב מקדימה כדי שאוכל לחבוק את ברכיי אל חזי בחוסר נוחות.
למה? שאלתי. יש לך חדשות?
כן כן, יש לי חברה עכשיו.
סובבתי את ראשי מאוד לאט כדי להביט בו, זווית אחת אחרי השנייה, כאילו הייתי דמות בהילוך אטי בסרט אימה.
מה? אמרתי.
האמת היא שאנחנו הולכים להתחתן. והיא בהריון.
ואז סובבתי חזרה את פניי כדי לבהות בשמשה הקדמית. אורות הבלמים האדומים של המכונית מלפנינו צפו על פני הקרח כמו זיכרון.
בסדר, מצחיק, אמרתי. הבדיחות שלך תמיד מאוד הומוריסטיות.
הייתה יכולה להיות לי חברה. היפותטית.
ואז על מה היינו מתבדחים יחד?
הוא העיף בי מבט כשהמחסום עלה בפני המכונית שלפנינו.
זה המעיל שקניתי לך? הוא שאל.
כן. אני לובשת אותו כדי להזכיר לעצמי שאתה אמיתי.
ניית'ן פתח את החלון שלו והכניס כרטיס אל המכונה. דרך החלון של ניית'ן אוויר הלילה היה ריחני וצונן. הוא הביט לעברי שוב אחרי שהוא סגר אותו.
אני כל-כך שמח לראות אותך עד שאני לא מצליח לדבר במבטא הרגיל שלי, הוא אמר.
זה בסדר. היו לי הרבה דמיונות עליך במטוס.
אני מצפה לשמוע אותם. את רוצה שנקנה אוכל בדרך הביתה?
לא תכננתי לחזור לדבלין לחג המולד, אבל אבי, פרנק, חלה בלוקמיה באותו הזמן. אמי נפטרה מסיבוכים לאחר לידתי ופרנק מעולם לא התחתן שוב, אז למען האמת, הוא היה קרוב המשפחה האמיתי היחיד שלי. כפי שפירטתי באימייל ה'חג שמח' לבני כיתתי החדשים בבוסטון, הוא עמד למות כרגע.
לפרנק היו בעיות עם תרופות מרשם. בילדותי הייתי נשארת תכופות בהשגחת חבריו, שלא היו מטים לי חיבה או משהו דומה עד כדי-כך שהייתי נסוגה ומתכווצת כמו דורבן. גרנו בארצות המרכז, וכשעברתי לדבלין לאוניברסיטה, פרנק אהב להתקשר אליי ולדבר איתי על אמי המנוחה, עליה אמר שהיא 'לא קדושה'. ואז הוא שאל אם הוא יכול ללוות ממני מעט כסף. בשנתי השנייה בקולג' נגמרו לנו החסכונות ולא יכולתי לשלם יותר שכר דירה, אז משפחתה של אמי חיפשו לי מישהו לגור איתו עד סיום המבחנים שלי.
אחותו הגדולה של ניית'ן התחתנה עם דוד שלי, ככה גמרתי בלעבור לגור איתו. הייתי בת תשע-עשרה אז. הוא היה בן שלושים-וארבע והייתה לו דירת שני חדרים יפהפייה בה הוא התגורר לבד יחד עם דלפק מטבח מצופה גרניט. באותו הזמן הוא עבד בסטארט-אפ שפיתח 'תוכנות התנהגותיות', משהו שקשור לרגשות והיענות לצרכן. ניית'ן אמר לי שהוא בסך-הכל היה צריך לגרום לאנשים להרגיש דברים: לגרום להם לקנות דברים הגיע מאוחר יותר בתהליך. בשלב מסוים החברה נרכשה על-ידי גוגל, ועכשיו כולם מקבלים משכורות נהדרות ועובדים בבניין עם מייבשי ידיים יוקרתיים בחדרי השירותים.
ניית'ן היה רגוע מאוד לגבי המעבר שלי לגור איתו; הוא לא עשה את זה מוזר. הוא היה נקי, אבל לא חסוד, ובשלן טוב. פיתחנו התעניינות אחד בחיי השנייה. נקטתי עמדות לגבי מחלוקות שפילגו את המשרד שלו, והוא קנה לי דברים שאהבתי מחלונות ראווה בחנויות. הייתי אמורה להישאר עד סיום המבחנים באותו הקיץ, אבל זה נגמר בכך שנשארתי לגור שם כמעט שלוש שנים. חבריי בקולג' סגדו לניית'ן ולא הבינו למה הוא בזבז עליי כל-כך הרבה כסף. אני חושבת שאכן הבנתי, אבל לא יכולתי להסביר את זה. החברים שלו כנראה הניחו שקיים איזשהו הסכם אפלולי בינינו, משום שברגע שהוא עזב את החדר, הם זרקו לי כמה הערות.
הם חושבים שאתה משלם לי על משהו, אמרתי לו.
זה הצחיק את ניית'ן. אני לא באמת מקבל גמול על הכסף שלי, מה? הוא אמר. את אפילו לא עושה את הכביסה המזוינת שלך.
בסופי שבוע צפינו בטווין פיקס ועישנו יחד ג'וינט בסלון שלו, וכשנהיה מאוחר הוא הזמין יותר אוכל ממה ששנינו יכולנו לאכול. לילה אחד הוא סיפר לי שהוא עוד זוכר את ההטבלה שלי. הוא אמר שהגישו עוגה שבקצהּ היה זיגוג של תינוקת קטנה.
תינוקת חמודה, הוא אמר לי.
יותר חמודה ממני? שאלתי.
כן טוב, לא היית כל-כך חמודה.
זה היה ניית'ן ששילם על הטיסה שלי הביתה מבוסטון באותו חג המולד. כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לבקש.
למוחרת בבוקר אחרי המקלחת עמדתי ונתתי לשיער שלי לטפטף על שטיח האמבטיה, בודקת שעות ביקור בפלאפון שלי. פרנק הועבר לאשפוז בבית החולים בדבלין אחרי שנדבק בזיהום שניוני בזמן הכימותרפיה. הוא נזקק לאנטיביוטיקה באינפוזיה. בהדרגה, כשחום האדים התפוגג, צעיף דק של עור ברווז פשט בעורי, וההשתקפות שלי במראה הובהרה עד שיכולתי לראות את הנקבוביות שלי. בימי חול, שעות הביקור היו בין 6 ל-8 בערב.
מאחר ופרנק אובחן כשמונה שבועות קודם לכן, בזבזתי את זמני החופשי בלצבור ידע אנציקלופדי אודות לוקמיה לימפוציטית כרונית. לא נשאר שום דבר שלא ידעתי על כך. התקדמתי הרבה מעבר לחוברות שהדפיסו עבור החולים, אל הטקסטים הרפואיים התובעניים, קבוצות דיון מקוונות לאונקולוגים, וקבצי PDF של מחקרי עמיתים אחרונים. לא הייתי תחת האשליה שזה עשה ממני בת טובה, או שאפילו עשיתי את זה מתוך דאגה לפרנק. זה היה בטבע שלי לספוג כמויות גדולות של מידע בזמנים של מצוקה, כאילו אוכל להתגבר על המצוקה באמצעות שלטון אינטלקטואלי. כך למדתי כמה לא סביר יהיה שפרנק ישרוד. הוא מעולם לא היה מספר לי בעצמו.
ניית'ן לקח אותי לקניות של חג המולד באחר-הצוהריים של לפני הביקור בבית החולים. כפתרתי את המעיל שלי וחבשתי כובע פרווה גדול כדי להיראות מסתורית דרך חלונות הראווה של החנויות. הבן-זוג האחרון שלי, שהכרתי בבית הספר לתארים מתקדמים בבוסטון, קרא לי 'פריג'ידית', אבל הוסיף שהוא 'לא מתכוון לזה במובן המיני'. מינית אני מאוד חמה ונדיבה, סיפרתי לחברים שלי. זה פשוט הדברים האחרים שהפריג'ידיות מחלחלת בהם.
הם צחקו, אבל על מה? זאת הייתה הבדיחה שלי, אז לא יכולתי לשאול אותם.
לקירבה הפיזית של ניית'ן הייתה השפעה מרגיעה עליי, וכשעברנו מחנות לחנות, הזמן ריחף מעלינו כמו מחליק על קרח. מעולם לא הייתה לי הזדמנות לבקר חולה סרטן קודם לכן. אמא של ניית'ן חלתה בסרטן השד מתישהו בשנות התשעים, אבל הייתי צעירה מכדי לזכור את זה. היא בריאה עכשיו ומשחקת הרבה גולף. בכל פעם שהייתי רואה אותה, היא הייתה אומרת לי שאני בבת עיני בנה, בדיוק במילים אלו. היא נדבקה לביטוי הזה, כנראה בגלל שהוא חסר איזושהי קונוטציה זדונית. זה היה מבחינתי מתאים באותה המידה אם הייתי החברה או הבת של ניית'ן. אני חושבת שאני יכולה לשים את עצמי דיי בנחישות על ספקטרום החָברה-בת, אבל פעם אחת שמעתי במקרה את ניית'ן מתייחס אליי כאל האחיינית שלו, הורדה מכעיסה בדרגה.
הלכנו לארוחת צוהריים ברחוב סאפוק והנחנו את כל שקיות המתנה מנייר היוקרתיות שלנו מתחת לשולחן. הוא נתן לי להזמין יין מבעבע ואת המנה העיקרית היקרה ביותר שהייתה להם.
היית מתאבל אם הייתי מתה? שאלתי אותו.
אני לא שומע מילה ממה שאת אומרת. תלעסי את האוכל שלך.
בלעתי בהכנעה. הוא הביט בי בהתחלה אבל אז הסתכל לכיוון אחר.
אם הייתי מתה זה היה שכול עצום בשבילך? אמרתי.
הכי עצום שאני מסוגל לחשוב עליו, כן.
אף אחד אחר לא היה מתאבל.
המון אנשים היו, הוא אמר. אין לך חברים לכיתה?
הוא נתן לי את תשומת לבו עכשיו, אז לקחתי עוד ביס של סטייק ובלעתי אותו לפני שהמשכתי.
זה זעזוע מה שאתה מתכוון אליו עכשיו. כלומר, צער.
מה לגבי האקס שלך שאני שונא?
דניס? הוא היה שמח אם הייתי מתה למען האמת.
טוב, זה לדיון אחר, אמר ניית'ן.
אני מדברת על אֶבֶל במלוא מובן המילה. רוב בני ה-24 היו משאירים מאחוריהם הרבה מתאבלים, זה כל מה שאני אומרת. לגביי יש רק אותך.
הוא נראה בוחן את זה כשעבדתי על הסטייק.
אני לא אוהב את השיחות האלה שאת מבקשת ממני לחשוב על המוות שלך.
למה לא?
מה דעתך אם אני הייתי מת?
אני רק רוצה לדעת שאתה אוהב אותי, אמרתי.
הוא הזיז מעט סלט בצלחת שלו בעזרת הסכו"ם. הוא השתמש בסכו"ם כמו מבוגר אמיתי, בלי להגניב בי מבטים כדי לבדוק אם אני מעריצה את השיטה שלו. תמיד הגנבתי בו מבטים.
זוכר את ערב השנה החדשה לפני שנתיים? אמרתי.
לא.
זה בסדר. תקופת חג המולד מאוד רומנטית.
הוא צחק על כך. אני טובה בלגרום לו לצחוק כשהוא לא רוצה. תאכלי את האוכל שלך, סוקי, הוא אמר.
תוכל להקפיץ אותי לבית החולים בשש? שאלתי.
ניית'ן הסתכל עליי אז כמו שחשבתי שהוא יסתכל. היינו צפויים אחד בשביל השנייה, כמו שני חצאים של אותו המוח. מחוץ לחלון המסעדה התחיל לרדת גשם-שלג, ומתחת לפנסי הרחוב הכתומים הפתיתים הרטובים נראו כמו סימני פיסוק.
בטח, הוא אמר. את רוצה שאכנס איתך?
לא. הוא יכעס על הנוכחות שלך בכל מקרה.
לא התכוונתי בשבילו. אבל זה בסדר.
בשנים האחרונות, לאור התמכרות קשה למשככי כאבים במרשם, מצבו הנפשי של פרנק נדד בין יש לאין מה שאולי תקראו לו עקביות. לפעמים בטלפון הוא היה עצמו המבוגר: מתלונן על דו"חות חניה, או קורא לניית'ן בשמות מזלזלים כמו 'מר משכורת'. הם שנאו אחד את השני ותיווכתי בין השנאה המשותפת שלהם בצורה שגרמה לי בהצלחה להרגיש נשית. בפעמים אחרות, פרנק הוחלף על-ידי איש אחר, אדם חסר הבעה ובמידה מסוימת תמים שחזר על דברים חסרי פשר והותיר שתיקות ממושכות שניסיתי למלא. העדפתי את הראשון, שלו לפחות היה חוש הומור.
לפני שהוא אובחן בלוקמיה, השתעשעתי בלתאר את פרנק כ'אב מכה' כשהנושא עלה במסיבות קמפוס. הרגשתי תחושות אשם לגבי זה כרגע. הוא היה לא-צפוי, אבל אני לא נבעתת באימה ממנו, והנסיונות שלו להפעיל מניפולציה, למרות שהיו רבים, אף פעם לא היו יעילים. לא הייתי פגיעה בפניהם. רגשית, ראיתי את עצמי ככדור קטן קשה וחלקלק. הוא לא היה יכול לאחוז בי. פשוט התגלגלתי משם.
בזמן שיחת טלפון, ניית'ן פעם אמר שהגלגול היה אסטרטגיית ההתמודדות שלי. היה אחת עשרה בלילה בבוסטון כשהתקשרתי, מה שאומר שהיה ארבע בבוקר בדבלין, אבל נייתן תמיד ענה.
אני מתגלגלת ממך? שאלתי.
לא, הוא אמר. אני לא חושב שאני משתמש בלחץ הנדרש.
הו, אני לא יודעת. היי, אתה במיטה?
כרגע? בטח. איפה את?
גם אני הייתי במיטה. לא בפעם הראשונה בזמן שיחות הטלפון האלו, החלקתי את ידי בין רגליי וניית'ן העמיד פנים שהוא לא מבחין בכך. אני אוהבת את איך שהקול שלך נשמע, אמרתי. אחרי כמה שניות שקטות לחלוטין, הוא ענה: כן, אני יודע את זה.
למשך כל הזמן בו גרנו יחד מעולם לא הייתה לו חברה, אבל לפעמים הוא חזר הביתה מאוחר ויכולתי לשמוע אותו מבעד לקיר חדר השינה שלי מקיים יחסי מין עם נשים אחרות. אם הייתי רואה את האישה בבוקר שלאחר מכן, הייתי חוקרת בסודיות כל דמיון פיזי שלה אליי. כך גיליתי שכולן באיזשהו מובן נראות כמו כל אחת אחרת. לא קינאתי. למען האמת, ציפיתי לתקריות כאלה במקומו, למרות שאף פעם לא היה ברור לי אם הוא נהנה מהן עד כדי כך.
במשך השבועות האחרונים, ניית'ן ואני שלחנו אחד לשנייה אימיילים אודות פרטי הטיסה שלי, תוכניותינו לגבי חג המולד, אם הייתי בקשר עם פרנק... שלחתי הודעות שפירטו לגבי המחקר שלי, עם ציטוטים מכתבי עת אקדמיים או אתרים של עמותות למחלת הסרטן. בלוקמיה כרונית, התאים מסוגלים להתבגר חלקית, אך לא לחלוטין, נכתב באתר. תאים אלו עלולים להיראות נורמליים למדי, אך הם אינם.
כשהגענו מחוץ לבית החולים באותו הלילה וניית'ן הלך להחנות, אמרתי: תיסע. אני אלך הביתה ברגל. הוא הסתכל עליי, כשידיו על ההגה בדיוק במיקום הנכון, כאילו הייתי בוחנת הנהיגה שלו.
סע, אמרתי. ההליכה תהיה טובה בשבילי. אני בג'ט-לג.
הוא תופף באצבעותיו על ההגה.
אוקיי. רק תתקשרי אליי אם יתחיל לרדת גשם שוב, בסדר?
יצאתי מהמכונית והוא נסע בלי לנופף לי. אהבתי אליו הרגישה כל-כך טוטאלית והרסנית עד שלעתים קרובות היה לי בלתי אפשרי להסתכל עליו בבירור. אם הוא עזב את שדה הראייה שלי ליותר מכמה שניות, לא הייתי מסוגלת לזכור איך פניו נראים. קראתי שוולדי חיות פיתחו חיבה לדברים לא ראויים לפעמים, כמו בזים שהתאהבו בבני האדם שגידלו אותם, או פנדות בעובדי גן-חיות, דברים כאלה. פעם שלחתי לניית'ן רשימה של מאמרים על התופעה הזאת. אולי לא הייתי צריך לבוא להטבלה שלך, הוא השיב.
שנתיים קודם לכן, כשהייתי בת עשרים-ושתיים, הלכנו יחד למסיבת שנה חדשה אצל קרובי משפחה וחזרנו הביתה מאוד שיכורים במונית. עדיין גרתי איתו אז, מסיימת את התואר הראשון שלי. בתוך דלת הדירה שלו, נגד הקיר עם מתלי המעילים, הוא נישק אותי. הרגשתי חולה ומטופשת, כמו אדם צמא עם יותר מדי מים שפתאום נשפכים לתוך הפה שלו. ואז הוא לחש לי באוזן: אנחנו ממש לא צריכים לעשות את זה. הוא היה בן שלושים-ושמונה. זה הכל, הוא הלך לישון. מעולם לא התנשקנו שוב. הוא אפילו התייחס לזה בביטול כשהתבדחתי על כך, הפעם היחידה שאני זוכרת אותו לא נחמד אליי. עשיתי משהו? אמרתי, אחרי כמה שבועות. זה גרם לך לרצות להפסיק, באותו הזמן. הפנים שלי בערו, הרגשתי את זה. הוא כיווץ את פניו. הוא לא רצה לפגוע בי. הוא אמר לא. זה נגמר, זהו זה.
לבית החולים הייתה דלת מסתובבת וריח של חומרי חיטוי. האורות השתקפו בקפידה על רצפת הלינולאום ואנשים דיברו וחייכו, כאילו עמדו בלובי של תיאטרון או אוניברסיטה מאשר בבניין של חולים וגוססים. נסי להיות אמיצה, חשבתי. ואז חשבתי: או שאחרי כמה זמן זה פשוט נהיה שוב החיים. עקבתי אחר השלטים אל מעלה המדרגות ושאלתי את האחיות איפה החדר של פרנק דוהרטי. את בטח הבת שלו, אמרה האחות הבלונדינית. סוקי, נכון? שמי אמנדה. בואי אחריי.
מחוץ לחדר של פרנק, אמנדה עזרה לי לענוד סינר מפלסטיק מסביב למותניי וקשרה מסיכת נייר רפואית מאחורי אוזניי. היא אמרה שזה בשביל פרנק ולא בשבילי. המערכת החיסונית שלו הייתה פגיעה ושלי לא. חיטאתי את ידיי עם אלכוהול קר וחריף לשפשוף, ואז אמנדה פתחה את הדלת. הבת שלך כאן, היא אמרה. איש קטן ישב על המיטה עם רגליים חבושות. לא היה לו שיער והגולגולת שלו הייתה עגולה כמו כדור ביליארד ורוד. פיו נראה פצוע. או, אמרתי. נו, שלום.
בהתחלה לא ידעתי אם הוא זיהה אותי, למרות שכשאמרתי את שמי הוא חזר עליו כמה פעמים. ישבתי. שאלתי אם האחים והאחיות שלו באו לראות אותו; לא נראה שהוא זכר. הוא הזיז את אגודליו קדימה ואחורה בכפייתיות, קודם בכיוון אחד, ואז באחר. נראה שזה שאב כל-כך הרבה תשומת לב שלא הייתי בטוחה שהוא בכלל הקשיב לי. בוסטון נחמדה, אמרתי. מאוד קרה בזמן הזה בשנה. נהר הצ'ארלס קפא לגמרי כשעזבתי. הרגשתי כאילו הנחיתי תוכנית רדיו על טיולים לקהל לא מתעניין. אגודליו זזו קדימה ואחורה, ואז אחורה וקדימה. פרנק? אמרתי. הוא מלמל משהו, וחשבתי: נו, אפילו חתולים מזהים את שמותיהם.
איך אתה מרגיש? אמרתי.
הוא לא ענה על השאלה. היה מקלט טלוויזיה קטן תלוי גבוה על הקיר.
אתה צופה הרבה בטלוויזיה במשך היום? אמרתי.
חשבתי שהוא לא הולך לענות על כך, ואז משום-מקום הוא אמר: חדשות.
אתה צופה בחדשות? אמרתי. זה הוליך לשום-מקום.
את כמו אמא שלך, פרנק אמר.
בהיתי בו. הרגשתי שגופי מתקרר, או אולי מתחמם. משהו קרה לטמפרטורת הגוף שלי שלא הרגיש טוב.
למה אתה מתכוון?
הו, את יודעת איזה סוג של בן אדם את.
באמת?
הכל תחת השליטה שלך, אמר פרנק. את רגועונת. נראה כמה תהיי רגועה כשתישארי לבד, הממ? מאוד רגועה תוכלי להיות אז.
פרנק נראה כמפנה את ההערות אלו אל עבר הצנתר הורידי הפריפרי המחובר לזרועו השמאלית. הוא פרט עליו במורבידיות חסרת תכלית כשדיבר. שמעתי את קולי רועד כמו שיר מקהלה גרוע.
למה שאשאר לבד? אמרתי.
הוא יעזוב ויתחתן.
היה ברור שפרנק לא ידע מי אני. כשהבנתי זאת, נרגעתי מעט וניגבתי את עיניי בקצה מסיכת הנייר. בכיתי קצת. באותה המידה יכולנו להיות שני זרים שמדברים על אם ירד שלג או לא.
אולי אתחתן איתו, אמרתי.
פרנק צחק מזה, מעשה חסר כל הקשר, שבכל זאת ריצה אותי. אהבתי כשמתגמלים אותי בצחוק.
אין תקווה. הוא ימצא לעצמו צעירה יותר.
צעירה יותר ממני?
טוב, את מזדקנת, לא?
אז צחקתי. פרנק נתן חיוך דוֹדי לצינור העירוי שלו.
אבל את בחורה הגונה, הוא אמר. לא משנה מה הם יגידו.
שיחתנו נגמרה בהפסקת האש החידתית הזאת. ניסיתי לדבר איתו עוד, אבל הוא נראה עייף מכדי לתקשר, או משועמם מדי.
נשארתי למשך שעה, למרות שזמן הביקורים נמשך כשעתיים. כשאמרתי שאני הולכת, נראה שפרנק לא שם לב. עזבתי את החדר, סגרתי את הדלת בזהירות, ולבסוף הסרתי את מסיכת הנייר וסינר הפלסטיק. לחצתי על משאבת נוזל החיטוי עד שידיי היו רטובות. זה היה קר, זה עקצץ. שפשפתי עד שזה התייבש ועזבתי את בית החולים. ירד בחוץ גשם אבל לא התקשרתי לניית'ן. הלכתי בדיוק כמו שאמרתי, עם כובע הפרווה שהשתפל על אוזניי וידיי בכיסים.
כשהתקרבתי לרחוב טארה, יכולתי לראות קהל קטן שמתאסף על הגשר ובצדי הדרך. הפנים שלהם נראו ורודות בחשכה וכמה מהם החזיקו מטריות, כשמעליהם בניין הליברטי הול קרן כמו לוויין. ירד ערפל לח ומוזר, וסירת הצלה הגיעה למורד הנהר באורות דולקים.
בהתחלה, הקהל נראה מחויך במעומעם, ותהיתי אם מופע חגיגי כלשהו מתרחש, אבל אז ראיתי על מה כולם הסתכלו: היה משהו שצף בנהר. יכולתי לראות את קצה הבד החלקלק שלו. זה היה בגודל של בן-אדם. שום דבר לא היה מחויך או חגיגי יותר. הסירה התקרבה כשאור הסירנה הכתום שלה הסתובב חרישית. לא ידעתי אם כדאי לעזוב. חשבתי שכנראה לא ארצה לראות גוף של אדם מת נמשה ממי הליפי על-ידי סירת הצלה. אבל נשארתי דרוכה. עמדתי על-יד זוג אסיאתי צעיר, אישה נאה במעיל שחור אלגנטי וגבר שדיבר בפלאפון. הם נראו לי כמו אנשים נחמדים, אנשים שלא נמשכו לכל הדרמה הזאת בגלל ההתקהלות, אלא מתוך חמלה. הרגשתי טוב יותר על היותי שם כשהבחנתי בהם.
האיש על סירת ההצלה הכניס מוט עם וו לתוך המים, להרגיש את קצה הדבר. או-אז הוא התחיל למשוך. ואז היינו שקטים; אפילו האיש בפלאפון שתק. פיסת הבד נמשתה מן המים ללא מילים, במעלה הוו, ריקה. לרגע התרחש בלבול: הגופה הופשטה מבגדיה? ואז זה התבהר. הבד היה הדבר. זה היה שק שינה שצף על פני הנהר. האיש חזר לדבר בפלאפון, והאישה במעיל התחילה לסמן לו משהו, משהו כמו: אל תשכח לשאול באיזו שעה. הכל חזר להיות נורמלי כל-כך מהר.
סירת ההצלה זזה הצידה ועמדתי עם מרפקיי על הגשר, מערכת היווצרות הדם שלי עובדת כרגיל, התאים שלי מתבגרים ומתים בקצב נורמלי. שום דבר בתוך גופי לא ניסה להרוג אותי. מוות היה, כמובן, הדבר הכי רגיל שיכול לקרות, ידעתי זאת בשלב מסוים. עדיין, עמדתי שם בציפייה לראות את הגופה בנהר, מתעלמת מכל הגופים החיים סביבי, כאילו המוות היה יותר פלאי משהיו החיים. הייתי לחוצונת. הייתי לחוצה מכדי לחשוב על דברים לאורך כל הדרך.
כשהגעתי חזרה לדירה הגשם נספג במעילי. במראה שבמסדרון הכובע שלי נראה כמו נברן מים מלוכלך שעלול להתעורר בכל שנייה. הורדתי אותו יחד עם המעיל שלי. סוקי? קרא ניית'ן מבפנים. החלקתי את שיערי לצורה רצויה. איך הלך? הוא אמר. נכנסתי פנימה. הוא ישב על הספה, החזיק בשלט הטלוויזיה בידו הימנית. טבעת, הוא אמר. למה לא התקשרת אליי?
לא אמרתי כלום.
זה היה רע? ניית'ן אמר.
הנהנתי. הפנים שלי היו קרים, בוערים מקור, אדומים כמו רמזור. נכנסתי לחדר שלי וקילפתי מעצמי את בגדיי כדי לתלות אותם. הם היו כבדים, והקפלים שלהם קיבלו את הצורה שלי. סירקתי את שיערי עד שהיה שטוח, ולבשתי את השמלה הרקומה שלי עד שהרגשתי נקייה ושקטה. זה מה שבני אדם עושים עם החיים שלהם, חשבתי. לקחתי נשימה כבדה של משמעת ואז חזרתי לסלון.
ניית'ן צפה בטלוויזיה, אבל הוא לחץ על כפתור ההשתקה כשנכנסתי. התיישבתי לידו על הספה ועצמתי את עיניי כשהוא הושיט את ידו כדי לגעת לי בשיער. נהגנו לצפות ככה יחד בסרטים, והוא היה נוגע בשיערי בדיוק כך, בהיסח הדעת. החשבתי את הסחת הדעת שלו כמנחמת. במובן מסוים רציתי לחיות בתוך זה, כאילו זה היה מקום בפני עצמו, שהוא מעולם לא היה מבחין שנכנסתי. חשבתי לומר: אני לא רוצה לחזור לבוסטון. אני רוצה לחיות כאן איתך. אבל במקום זה אמרתי: תחזיר את הקול אם אתה צופה בזה, לא אכפת לי.
הוא לחץ שוב על הכפתור והקול חזר, מוזיקת מיתרים מתוחה וקול אישה מתנשפת. רצח, חשבתי. אבל כשפקחתי את עיניי זאת הייתה סצינת סקס. היא הייתה על הידיים והברכיים והדמות הגברית הייתה מאחוריה.
אני אוהבת את זה ככה, אמרתי. מאחורה, אני מתכוונת. ככה אני יכולה לדמיין שזה אתה.
ניית'ן השתעל, הוא הרים את ידו משיערי. אבל אחרי שנייה הוא אמר: ברגיל אני פשוט עוצם את העיניים. סצינת הסקס הסתיימה עכשיו. הם היו בבית המשפט במקום זה. הרגשתי את הפה שלי נרטב.
נוכל להזדיין? אמרתי. אבל ברצינות.
כן, ידעתי שאת הולכת להגיד את זה.
זה יגרום לי להרגיש הרבה יותר טוב.
אלהים אדירים, אמר ניית'ן.
ואז נכנסנו לשתיקה. השיחה חיכתה שנחזור אליה. נרגעתי, יכולתי לראות את זה. ניית'ן נגע בקרסול שלי ופיתחתי התעניינות אגבית בעלילה של תוכנית הדרמה בטלוויזיה.
זה לא רעיון טוב, ניית'ן אמר.
למה לא? אתה מאוהב בי, לא?
הוא לחץ שוב על הכפתור והקול חזר, מוזיקת מיתרים מתוחה וקול אישה מתנשפת. רצח, חשבתי. אבל כשפקחתי את עיניי זאת הייתה סצינת סקס. היא הייתה על הידיים והברכיים והדמות הגברית הייתה מאחוריה.
אני אוהבת את זה ככה, אמרתי. מאחורה, אני מתכוונת. ככה אני יכולה לדמיין שזה אתה.
ניית'ן השתעל, הוא הרים את ידו משיערי. אבל אחרי שנייה הוא אמר: ברגיל אני פשוט עוצם את העיניים. סצינת הסקס הסתיימה עכשיו. הם היו בבית המשפט במקום זה. הרגשתי את הפה שלי נרטב.
נוכל להזדיין? אמרתי. אבל ברצינות.
כן, ידעתי שאת הולכת להגיד את זה.
זה יגרום לי להרגיש הרבה יותר טוב.
אלהים אדירים, אמר ניית'ן.
ואז נכנסנו לשתיקה. השיחה חיכתה שנחזור אליה. נרגעתי, יכולתי לראות את זה. ניית'ן נגע בקרסול שלי ופיתחתי התעניינות אגבית בעלילה של תוכנית הדרמה בטלוויזיה.
זה לא רעיון טוב, ניית'ן אמר.
למה לא? אתה מאוהב בי, לא?
זה ידוע לשמצה.
זאת טובה אחת קטנה, אמרתי.
לא. לשלם על הטיסה שלך הביתה זאת טובה קטנה. אנחנו לא הולכים להתווכח על זה. זה לא רעיון טוב.
במיטה באותו הלילה שאלתי אותו: מתי נדע אם זה היה רעיון רע או לא? אנחנו כבר אמורים לדעת? כי זה מרגיש טוב עכשיו.
לא, עכשיו זה מוקדם מדי, הוא אמר. אני חושב שנקבל עוד מושג על זה כשתחזרי לבוסטון.
אני לא חוזרת לבוסטון, לא אמרתי. תאים אלו עלולים להיראות נורמליים למדי, אך הם אינם.
זאת טובה אחת קטנה, אמרתי.
לא. לשלם על הטיסה שלך הביתה זאת טובה קטנה. אנחנו לא הולכים להתווכח על זה. זה לא רעיון טוב.
במיטה באותו הלילה שאלתי אותו: מתי נדע אם זה היה רעיון רע או לא? אנחנו כבר אמורים לדעת? כי זה מרגיש טוב עכשיו.
לא, עכשיו זה מוקדם מדי, הוא אמר. אני חושב שנקבל עוד מושג על זה כשתחזרי לבוסטון.
אני לא חוזרת לבוסטון, לא אמרתי. תאים אלו עלולים להיראות נורמליים למדי, אך הם אינם.
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
סאלי רוני, ילידת קאסלבר, אירלנד, 1991. כותבת פרוזה ושירה, בוגרת קולג' טריניטי בדבלין. שני ספריה 'שיחות עם חברים' ו'אנשים נורמלים' (יצאו לאור בעברית בהוצאת מודן בתרגום קטיה בנוביץ') זכו להצלחה ביקורתית ומסחרית עצומה, כשלאחרון הופקה גם סדרת טלוויזיה מצליחה בשיתוף הביביסי והולו. היא נחשבת לאחד מהקולות הבולטים של דור המילניאלז. 'מר משכורת' יצא לאור במקור במגזין גרנטה בשנת 2016 וזהו התרגום הראשון לעברית של סיפור קצר פרי עטה.
תומר מרבני, יליד תל אביב-יפו, 1994. כותב, מתרגם, ומייסד מגזין 'קול קורא'
תגובות
הוסף רשומת תגובה